לכל אלו מכם שמשתמשים בפייסבוק בממשק בעברית – הנה הוכחה שאתם לא באמת קוראים את האזהרות שפייסבוק מציג לכם (כאילו שמישהו היה צריך את ההוכחה הזו).
כשבוצע תהליך הגיור של ממשקי פייסבוק, הקפידו להפוך כיוונים פה ושם, אבל לא הכל עבר בשלום.
שימו לב לדיאלוג הבא, איך הוא נראה בעברית ואיך באנגלית. משהו מוזר?
שוב אני בפרץ נוסטלגי רגשי. זוכרים את המודמים ששימשו אותנו לפני כמה שנים? אם כן, הצליל הזה בטח זכור לך:
בתוך המודם היה רכיב, סוג של רמקול לצורך העניין, שמטרתו היתה להשמיע את הצליל הנעים והרך הזה אל קו הטלפון, וגם אל אוזנינו העדינות. ייתכן שאני טועה, אבל נדמה לי שאפשר היה להשתיק את הצליל הזה לחלוטין, ולתת לנו חוויית התחברות אילמת. אך כל מי שמזהה את הצליל יודע גם לזמזם את המקצבים שבו, וידע גם אז להשתמש בצליל הזה לזיהוי התחברות שמהלכה תקין.
דוגמה דומה לאותו נושא קשור למכוניות ההיברידות או החשמליות. אתה יכול לעמוד מאחורי מכונית מונעת ולא לדעת שהיא עוד שניה בודקת עליך את חוזק הפגוש האחורי. אפילו בוחנים אפשרות של הטמעת רעש מלאכותי מסיבות בטיחותיות.
לפני כחודשיים הזמנתי מראש את הספר של Smashing Magazine. אני מחכה לו בקוצר רוח, וכבר הודיעו על עיכובים. בסופו של דבר העיכובים מסתכמים בכחודשיים, וזה די מתסכל במיוחד כששילמת מראש.
אבל החברה של SM שולחים מיילים מתנצלים וכל כך משתפים בכנות את הבעיות והסיבות, שממש קשה לכעוס עליהם. אז החלטתי לשים כאן את הניוזלטר האחרון, כולל קישור להורדת הפרק הראשון בחינם (הם אישרו). שווה לקרוא וללמוד את הגישה.
אין לי הרבה מילים מעבר לזה. אני כורע על ברכיי ומשתחווה לדמיון שמתגשם. שוב ג'וני צ'אנג לי שהדהים עם מה שהוא עושה עם שלט Wii. והפעם – ניטור שרירים בצורה לא ישירה כדי לבצע פעולות כשהידיים תפוסות.
מביך אותי להגיד, אבל זה ממש מרגש אותי.
מחר אני מצטרף לצוות וואלה(!). את התפקיד האחרון ב-nana10 סיימתי לפני כ-3 חודשים ויצאתי להצטנן. זו היתה תקופה מיוחדת ומעניינת, שאיפשרה לי לבלות את הקיץ עם המשפחה, לצאת לטיול של חודש בתאילנד ולעבוד עם כמה סטארטאפים בייעוץ ועיצוב UI וחוויית משתמש.
בחוגי היזמות האינטרנטית בישראל שואלים אותי לא מעט על הבחירה. שאלו את אותה שאלה גם כשהצטרפתי לנענע10. גם אני, כמו רוב מי ששאל אותי – לא מרבה לבלות בפורטלים הישראליים, פרט לצורך הטריוויאלי שבא עם התפקיד. ההיצע הבינלאומי מכיל בד"כ תוכן עדכני יותר, חוויה חדשנית יותר ומגוון אפשרויות שנותנות לכל אחד למצוא את עצמו. אחד האתגרים הקשים הוא להיכנס לנעליהם של קהלים רבים, רובם שונים ממך, ולנסות להבין מה יספק ויעשיר אותם. הקושי הנוסף הידוע הוא המגבלה הכמותית של הקהל הישראלי, המקשה על תחזוקת נישות והתמקדות בזנב הארוך, ומכאן גם מגבילה לפעמים את היצירתיות והמשאבים הנתונים. המשך
oAuth (אוֹ-אוֹת') היא מילה מביכה לביטוי בשיחת סלון, אבל היא מתארת מתודולוגיה שכמעט כולנו כבר נתקלנו בה – אותנטיקציה ע"י API, או במילים אחרות – הזדהות ע"י צד שלישי.
זה התחיל עם OpenID לפני כ-3 שנים, והיה מופשט ומסובך מדי להסברה לקהל הרחב. אבל היום כבר פזורים ברשת כפתורי "התחבר באמצעות חשבון הפייסבוק/יאהו/טוויטר/גוגל שלך", וזה כבר יותר פשוט ויותר נעים. במקם ליצור עוד חשבון ברשת – נשתמש בחשבון קיים כדי "להירשם" לאתר.
המימוש אל השיטה אינו פשוט, והיא עדיין צעירה מכדי להיחשב מאד בטוחה. מוקדם יותר השנה נתגלתה פרצה שגרמה לטוויטר וליאהו לסגור את האותנטיקציה עד לסגירת הפרצה, ומדובר בתהליך מורכב מול כל האתרים שאיפשרו את האותנטיקציה מולם, ופתאום נשארו מושבתים.
אני אופטימי מטבעי, ומתייחס ל-oAuth כטכנולוגיה בטוחה מספיק כדי שלא תדאיג אותי. אבל משהו אחד כן מטריד אותי, והוא האפשרות הקלה כל כך להתחזות ולגנוב את החשבונות שלנו. המשך
אמרתי שיש לי בבטן הרבה על טוויטר, ויש לי בלוג מחודש, אז אני פורק.
כמו רוב האנשים – גם אני לא יודע מה זה בדיוק הדבר שגרם לטוויטר להצליח כל כך. באופן טריוויאלי אני מניח שזה קשור לפשטות של הממשק, לאופי הנובע מהפוסטים הקצרצרים, ומהבאז של הסלבריקים.
אחת התפיסות המוטעות של אלו שלא משתמשים בטוויטר הוא שהם משווים את זה למייל או SMS, כלומר תקשורת יחיד ליחיד. טוויטר היו רוצים שאגיד שזה כלי לתקשורת יחיד עם רבים, אבל אני מעדיף לדייק ולומר יחיד אל רבים.
רובנו – משתמשי טוויטר – אקסהיביציוניסטים שחושבים שמה שיש לנו להגיד הוא היציאה הכי טובה של הרגע. כולנו רוצים להגיד – לא כולנו רוצים לשמוע. אבל גם כשאנחנו כן במצברוח של לשמוע, להגיב, וליצור דיון – טוויטר כל כך גרועים בזה. למה אני טוען שאתר טוויטר לא מעודד שיחה? הנה כמה טיעונים, בהשוואה לפייסבוק שעושים עבודה מצויינת בנושא.
אתר "זה וזה" (zvz.co.il) הוא שירות לוחות רכב, נדל"ן ויד שנייה שעלה לאוויר לאחרונה בשקט. בדומה למה שעשה AllJobs ללוחות הדרושים, זה-וזה אוסף את המודעות מהלוחות הגדולים בארץ ומרכז אותם במקום אחד, עם חיפוש אחד.
גילוי נאות – את גלובל-נטוורקס ובמיוחד את מנהלת המוצר אורית אורן אני מכיר באופן אישי וקרוב, כך שהעלייה של האתר מתחילה אצלי בנקודות טובות. אבל אני לא חושב שצריך את זה.
היתרון שבשירות אגרגטור שכזה הוא ברור ושקוף. המלחמות העסקיות והאתגרים הטכניים שעומדים מאחור – שניהם מתאימים לכמה כתבות בפני עצמם – לא צריכים לעניין אותי, המשתמש, במקרה הזה. אז הנה עוד כמה נקודות טובות.
המהדורה האחרונה של Wired התרכזה בסיפור של Craig's list, אתר הלוחות הסוחף ביותר (יש גם תל אביב), ובעל ממשק המשתמש הגרוע ביותר שראיתם. כל מעצב… בעצם – כל משתמש יודע למצוא מקומות טריוויאלים לשיפור. גם הכתבה לא מצליחה להתמודד עם השאלה "למה זה כל כך גרוע ומיושן", או עם השאלה הקשה יותר "איך זה ייתכן? האם העיצוב והממשק לא משנים?".
לפעמים אני חושב ש-twitter הוא ניסוי מעבדה ואני מחפש את המצלמות מעליי. אני מדמיין את מייסדי טוויטר יושבים שם למעלה במרכז הבקרה ולא מאמינים למה שהם רואים. למרות שאני טוויטריסט מתמיד, יש לי המון בבטן עליהם והטענה הראשונה היא מגבלת 140 התווים.
דווקא את הרעיון אני מעריך; זה באמת יוצר משהו יותר מעניין וזורם, אבל צורת האכיפה של המגבלה אבסורדית לחלוטין. עצם העובדה שבלוג חדשות אינטרנט ישראלי בחר את השם 140 כתיאור ההוליסטי לקיומו, קדוש יותר מ-42 האגדי – מראה לנו כמה אנחנו כלואים בתוך האכיפה המטופשת הזו:
Digsby מוכר כבר שנים כסוג של מסנג'ר מרובה פרוטוקולים, כלומר – יודע לתקשר מול כל ה-IM המוכרים (MSN-Live, ICQ, Gtalk, AIM, Yahoo…). הוא לא היחיד שעשה את זה – כבר התקנתי בעבר גם את Trillion ו-Miranda, וכולם עבדו באופן די סביר. יותר מאוחר התחילו להשתלב גם כלים לבדיקת דואר ולתקשורת ברשתות חברתיות. בגרסאות האחרונות של דיגסבי אני חייב להגיד: טו-אווווב!
למי שרוצה את הגרסה המהירה: הנה. אני יכול להבטיח שחוץ מהאנימציות הממשק נראה ממש כמו בסרטון (שימו לב לפרטים).
מעבדות גוגל השיקו את FastFlip, המאפשר לדפדף בין צילומי מסך של אתרי חדשות. משהו שמזכיר את המיקרופיש של העיתונות המודפסת.
הרעיון מאד מוזר, ואני לא מצליח להבין אותו. עולם האינטרנט מעביר היום מידע נקי. כתבה מיוצגת ע"י רשימה של מאפיינים (כותרת, תקציר, תאריך, תמונות…), ולא ע"י התצוגה הויזואלית שלה. קוראי RSS כמו Google Reader מגישים לנו את כל הכתבות באותו פורמט, אותם מיקומים של אובייקטים, אותם פונטים וצבעים. לעומת זאת, כשאני מעיין ב-FastFlip בין התוצאות אני ממש צריך לחפש את הכותרת בכל עמוד מחדש כדי לדעת בכלל על מה זה. נסו בעצמכם. ולא נדבר על זה שמוצג הממשק המלא של האתר וקישורים בגוף התוכן – אבל הם לא נגישים לי עד שלא אעבור לאתר המקור (הבחירה להציג את אתר המקור כתמונה נובעת מביצועים, לפי השם).
בגרסת הנייד – כל ההערות תקפות, ובנוסף – משקל התמונות כמעט תמיד גדולה ממשקל המידע הנקי. זה אומר צריכת רוחב פס גבוה יותר ואחסון גדול יותר. זה לא משנה כמו פעם, אבל יש לזה עדיין משמעות לא מבוטלת.
הווינג סייד ת'את – יש משהו נורא מעניין בממשק שהייתי שמח אם היו מאפשרים אותו ב-Google Reader. אני מדבר על הצפייה באייטם בודד בכל רגע, בלי הסחות מסביב. והייתי שמח לעבוד עם 4 מקשי המקלדת בדיוק באותו אופן (עם הגברה קלה של מהירות הגלילה האנכית).
אז מה זה? יש לי תחושה שזה ניסוי שהמעבדות מבצעות כמחקר לקראת הממשקים שיציגו את סריקות הספרים שיגיעו בקרוב.
עכשיו כש-Adobe דיווחו על כוונות לרכישת Omniture, זה מזכיר לנו שסטטיסטיקה זה לא משחק ילדים. שירותי המדידה והניתוח של חברות כאלו עולות מאות ואלפי דולרים בחודש בשל חשיבות המידע שהן מספקות, ולכן, מי שרכש את השירות הזה גם הקפיד לדעת להשתמש בו.
גם Urchin היתה חברה כזו ששירותיה עלו לא מעט, עד שגוגל רכשו אותה לפני כ-4.5 שנים ובהמשך העניקו אותה בחינם לציבור תחת השם Googla Analytics. כיום אנאליטיקס מותקן בכל מקום – מבלוגים ועד אתרי תוכן מסועפים. גם טוב, גם חינם וגם (או למרות ש) גוגל.
לצערי, ממה שאני רואה, ההתייחסות למדידות היא נורא שטחית אצל גופים רבים. אולי זה בגלל השירות החינמי שלא מבינים מה טמון בו, ואולי כי גוגל לא מדריכים ותומכים במשתמשים, גם לא תמורת תשלום. אפילו קשה למצוא כאן מישהו שיספק עזרה כגוף שלישי.
הנה 3 טיפים שכדאי לכל מנהל אתר להכיר כדי למדוד כמו שצריך.
מדי פעם מעיר לי לקוח כזה או אחר על הצורך בעקביות לאורך האתר: "אנחנו לא יכולים לשים שם תפריט נפתח למטה וכאן תפריט נפתח הצידה", או, בהרמת הזרת: "זה לא מדבר באותה שפה". הטענה היא שאם הגדרנו שפת ממשק מסויימת ("לינק הוא תמיד אדום עם קו תחתי") – המשתמש לומד את השפה ומבין איך לתפעל את האתר בקלות.
אני מעריך הקפדה על פרטים, אבל ראבק, תירגעו. עקביות בעיצוב ממשק היא ערך טוב, אבל לא העליון ביותר. יש ערכים אחרים שחשובים לא פחות במצבים מסויימים. חשוב יותר שהמשתמש יבין את הממשק, ידע מה הוא אמור לעשות וידע לחזות מה יקרה בכל פעולה שיעשה – וזה לא תמיד דורש אחידות בממשק. לפעמים האחידות אפילו פוגעת. אני אדגים:
עזבתי את מערכת הבלוגים של רשימות. כתבתי שם למה. אבל מה שהיה היה, ועכשיו אני בבלוג החדש. הכל פה עוד נקי על הניילונים.
כבר מספר פעמים עיצבתי ובניתי מאפס theme לבלוג ש"אוטוטו אני מעלה", ותמיד איכשהו זה נשחק אצלי עוד לפני שמימשתי. מעצבים.
בגרסאות קודמות ניסיתי כל מיני סוגי פירוטכניקה, כמו הצגה של תחילת הפוסט עם expand באנימציה שמרחיב באותו עמוד וכמו ווידג'טים מתוחכמים. בסוף התעשתתי והבנתי שאת כישורי jQuery שלי אני אפגין במקום אחר.
אני עכשיו לומד את כל הכלים מסביב לוורדפרס, כמו ScribFire ו-Live Writer (המלצות לעברית?), אבל המבחן האמיתי יהיה קצת הכתיבה.
אז ברוכים הבאים פעם שנייה, קחו את ה-RSS מהקישור כאן או משם למעלה ליד הפרצוף שלי, ואני אשמח לכל תגובה, כל עוד היא חיובית 
