החיים בראי ynet

23 אפריל 2004

אני לא נוהג לכתוב על דברים העוסקים ברגש. אולי מתישהו.

אבל כבר עבר שבוע מאז אותו משפט מגוחך של אותם נערים, ולאשתי אין בלוג לצעוק בו, ואפילו אצל רוני לא כתוב.

אני בכל זאת לא אתן לרגש, חס וחלילה, לצוף, ואני אדבר במספרים.

 

* המספרים מתייחסים לקצת פחות מ-4 שנים, מאז לידתה של ynet
* המספרים כוללים ארכיון בלבד
* המספרים נכונים להיום. מחר כבר לא.

 

 

 

תגובות

מאת רוני:

לא ידעתי
נעמה, אורית, מישהי שיש לה נתונים וכעס.
אלואים. איל, תגיד לאשתך שתשלח לי טור אורח. אם היא חכמה כמו בעלה הכל יהיה בסדר.

מאת נעמה:

רוני
כתבתי על זה כאן: http://www.notes.co.il/carmi/5540.asp
זה היה לפני 9 ימים. לא כתבו על זה מספיק.
ואפילו קיבלתי אי-מייל ששואל למה "נקמה" היא הגנה על זכויות הקורבן…

מאת טלי:

בכל זאת
למה זה בא תחת הרובריקה "רגש"
או לחלופין
"דברים שאשתי רוצה לצעוק עליהם ואין לה בלוג לכתוב בו"

??

לא הבנתי.

מאת יואב:

למה לא לראות את התמונה כולה?
אי אפשר להתעלם מזה שמין מוכר את עצמו בקלי קלות. כל שצריך זה לעקוב אחרי תגובות העוסקות בהתרחשות כזו או אחרת בין הסדינים בין אם של מפורסתם כזה או אחר, בין בני אותו המין (כאילו שזה באמת צריך להיות עיניינו של מישו עם מי נכנסים אנשים בוגרים למיטה), בין שזו התייחסות שובינסטית ירודה ובין אם זו אלימות מין.

אבל למה כל כך קשה להבין שהבעיה היא הרבה יותר עמוקה וכוללת?

יש לנו כחברה בעיה מהותית עם מערכת בתי המשפט שלנו. זה איננו קשור רק לפסיקות מטורפות בעינייני אלימות מינית. זה קשור גם לסיפור "הרישיון" שחזר והתפרסם גם ברשומות לאחרונה, זה קשור בשורה של פסקי דין שפשוט אי אפשר לקלוט.

ויש לרבים מהם מכנה משותף. זה איננו מקרי. הסלחנות הבלתי נתפסת הזאת היא תמיד לאותם "ילדים מבית טוב…" כאשר המשמעות העיקרית של "בית טוב" זה הרבה כסף.

בין אם נרצה להודות בכך ובין אם לא, אולי השם לא כל כך מוצלח, אבל אנחנו חזרנו לעידן ניאו-פיאודלי שבו לאצולת הכסף במקרה הזה יש זכויות יתר רבות. האצולה הזו קובעת לעצמה, בעזרת בתי המשפט, כללים ל"בית טוב" וכללים אחרים לגמרי לבית קצת פחות טוב. בדיוק כמו צדק הברונים הגדולים באחוזות הפיאודליות שלהם.

כאשר אנחנו כציבור קוברים את הראש בחול ומסרבים להכיר בבעיה הזו כשהיא מתרחשת מסביב כל יום אבל לאחרים, מה לנו כי נלין שזה פוגע בנו?

מאת איל:

ללא כותרת
נעמה – לא חשבתי לחפש אצלך. להבא…

טלי – תסתכלי על הנושאים עליהם כתבתי עד עכשיו, ותביני את ההבדל ואת כוונתי.

יואב – הדרך בה אתה מתאר את הדברים נשמעת כואבת, ואני מקווה שזו הערכה שלך ולא מציאות, למרות שתחושת הבטן שלי אומרת שאתה לא רחוק מהמציאות.
אף אחד מאיתנו לא רוצה מערכת משפטית עם "אצבע קלה על ההדק". שופט צריך גם לדעת את מידת הרחמים, ולזהות את אותם המקרים בהם הנאשם נקלע למצב שהוא עצמו לא יודע איך הגיע אליו – ושם להקל אולי. אולי לזו הכוונה במושג "מבית טוב", ולא בהכרח צפוני עשיר…

מאת צפריר:

בית טוב
בית טוב זו גם אפשרות להשקיע הרבה כסף בעורך-דין

מאת שלומית:

ללא נושא
אני ממש שמחה לראות שהעלת את הפוסט הזה לאתר שלך, וככל שיהיו עוד גברים שיבינו ששוויון זכויות הוא גם לטובתם – כך יש סיכוי שיום אחד נהיה מדינה נורמלית.

מאת NeoSwf:

מה הקשר בין הטרד הזה לשוויון זכויות
זוהי דרך מסוימת שיש לי בעיה עימה
זה כמו לערבב בשר וחלב
מצטער- אני מסוגל לעשות רציונליזציה ולהבין למה התכוונת אך קשה לי להזדהות עימך

חוסר שיוויון – זהו נושא לדיון בטרד אחר
אני מרגיש שלכלכת את כבודן של הפגועות ע"י הקונוטציה שלך

מאת NeoSwf:

רק אייל- שאלה קטנטנה
מה זה עשה לנשמה שלך ההתחרבשות ברפש הנוראי הזה?
לדעתי יצאת בשליחות הציבור- מעשה אמיץ ביותר…

מאת איל:

NewSwf
קודם כל, מסכים איתך לחלוטין שלא מדובר כאן בשוויון זכויות, אלא בערך החוקי/משפטי של פגיעה בנפש.

ולגבי שליחות הציבור – קטונתי:) אפילו לא ממש עשיתי הרבה מעבר לשיקוף קטן של המציאות בצורה עובדתית. סובבים כאן ברשימות לוחמים(ות) בדרגות גבוהות יותר. יש דג גדול מזה…

מאת אניגמה:

מדברים מדברים מדברים עושים גורנישט
ממעו

מאת אלכס:

מזעזע…