designer.co.il - אייל שחר מול המכונה

מי סופר?
אתה! אולי החמצתי פה פואנטה מענינת, אבל זה נראה כמו סתם רשימת מכולת. היתה אמורה להיות פה איזו תובנה מענינת?

צודק הסמנכ"ל
גם אנחנו אוהבים לספור. כל פעם, למשל, כשחבורה של חיות אדם משחקות כדורגל בראשים של חיילי צה"ל לקול מצהלות שאר הג'מעה, אז אנחנו מאפסים את המונה ומתחילים לספור, ועד שאין אוברפלואו אנחנו לא באים על סיפוקנו. אבל זה בטח רק בגלל שאנחנו סתם פרימיטיביים צמאי דם ולא סמנכ"ל.

תודה לך קורינה
שאת עוד מאמינה שיש בי (ובמרק) ניצוץ אנושיות.

ודאי יפתיע אותך לגלות שגם אני, כמוך, לא אוהב מלחמות, וידיעה על ילד הרוג מעציבה אותי, בין אם ישראלי או פלשתיני. גם אני מיחל לצאת מהמקום שבו כולנו תקועים ובהחלט מוכן לתת לשכנינו היקרים מדינה על כל שטחי הגדה והרצועה, ובלבד שיפסיקו את מה שהחלו לפני שלוש שנים ויתחילו כבר לבנות ישות עצמאית ושוחרת שלום (פחחח)

מה שגורם לי להגיב פה, אם כן, הוא לאו דוקא הדעות והצעות הפעולה שמובאות באתר הזה או בשמאל בכלל, אלא הפלצנות, הצדקנות והאהבה העצמית המנותקת שהן עטופות בהן.

פלצנות, זה להציג עצמך בתאור האישי כ"יהודיה שונה" "לוחם למען צדק ושלום" "סוחר וחוקר" (הדוגמאות רחוקות מלהגמר, אבל לא נמלא את העמוד בהן)

צדקנות זה לספר ללא הרף על כאבו של האויב, כאשר במלחמתו בי (ומלחמתי בו) אני גורם לו אבדות. לא צריך לשמוח בנפילתו, אנושי אפילו להתעצב בה, אבל צדקני ומזויף להפוך את כל המלחמה שמתרחשת עכשיו לחד צדדית, כאילו צבא הקלגסים שלנו יוצא לו לטבוח בפלשתינים שוחרי השלום לשם שעשוע.

אהבה עצמית היא לעשות הפגנה גדולה, לטעון שהיא מיצגת את רוב העם, ולקיים אותה בשעה שחלק די גדול מהעם, ששומר שבת, לא יכול אפילו להגיע אליה. לעמוד אחרי שתהליך שלום מפוקפק שהובלת על אפה וחמתה של מחצית האוכלוסיה התרסק לתוך מרחץ דמים שעוד לא היה כאן כמוהו ולהטיף מוסר – זהו ניתוק, וגם טמטום.

יש טפשים שקוראים לאנשים כמוך "אוהבי ערבים". זה לא רק ביטוי מגעיל, הוא גם לא נכון: הרי את אוהבת באמת רק את עצמך, שונאת באמת רק את מי שלא חושב כמוך ואילו הערבים, הם משמשים בתור מין חיות מחמד שכאלו, שתוכלי להתגאות כיצד את מוכנה לטפל בהן יפה גם כשהן עושות קקי על השטיח.

שלום לך מרק חביבי,
לולי חשבתי שאתה בעל נשמה יתירה לא הייתי מגיבה ומתייחסת.
אם אינני טועה, אנחנו עוסקים בשאלת האוטנטיות של ההתייחסות למצב הנורא.
וכן בשאלת מהותה של תקשורת רציונלית.

על האוטנטיות של ההתייחסות שלך אני לא מערערת, אין לי
ספק שהיא האמת שלך לאמיתה.
מכאן, אולי גם לך אין סיבה רציונלית וזכות מוסרית, לפקפק באוטנטיות של התייחסות האחרים?

אפשר לשנוא מצב, בלי לשנוא אנשים.
אפשר לכעוס על התנהגות, בלי לכעוס על המתנהג.
אפשר לשוחח, לקיים דיון, בלי להעטיר עטרת שמות תואר לא מנומסים.

אתה צודק, ידידי, אינני מכירה אותך. אני בהחלט חשה אותך ואת רצונך הכן למצוא את מקומך במבוך שלא אתה אלא מנהיגינו הביאו עליך ועליי, משום שהסכמנו בשתיקה.

אינך רוצה שידבק בך רבב, וזה אנושי. אבל הרבב, (בלשון המעטה) הוא שם, אתה לא יכול להגיד שאיננו. איך נסיר אותו אם לא נכיר בקיומו אצלנו אנו.

איש אינו יכול לתקן את האחר. אבל כשאנחנו מנסים לתקן את עצמנו, משהו מכך דבק גם באחר, עשוי ויכול להביא שינוי.

באשר למניעי ההתבאטויות הלא אוטנטיות שלי, תמצא אותם בנוסף לכל מה שמצוי בבלוג שלי, גם ברשימה האחרונה שפירסמתי היום, שלקוחה מספרי הרביעי, "נופי הנפש".

מי שזו ההיסטוריה האישית שלה או שלו, יכול/ה להתנכר או -להצטמרר.

אתה לא נמצא בתחרות עם שום אדם בעולם, גם לא על מי עשה יותר למען הפלסטינאים.

בפסיכולוגיה יש מושג, "השלכה". אדם משליך על הזולת את שאינו אוהב בעצמו.

אתה טוען שהנה, רוצים שכולם יחשבו אותו דבר.
ואתה מציע למי שנדמה לך שאינו חושב כמוך שיפרוש מן הציבור (סובלימציה של חיסול בעל-הפלוגתא).
אם אענה לבקשתך, מרק, הלא תשאר לבד ובודד בעולם של
מונוקולטורה שבו הכל חושבים – כמוך.

על חטאי אני מודה, גם לי יש סוג של מונוקולטורה שאני כמהה לה – זו של תקשורת רציונלית. לא שכלתנית. הגיונית. על כך ברשימה שתכתב כשאתפנה לכתוב אותה.

כרגע אפרוש מן הציבור ואלך לקנות עגבניות לשבת.
שבת שלום גם לך ולעולמנו המיוסר

קורינה יקרה,
איזה יופי שאת עוד אחת מאותם ה"נאורים" ה"אינטיליגנטים" שיודעים להכניס כל כך הרבה מילים לא ברורות במשפט אחד. אני הקטן לא הבנתי כלום ממה שאמרת, אך קל לזהות באיזה צד של המפה את נמצאת.

ממה שכן הבנתי, אני חושב שאת מנסה בעצמך לעות את ההשלכה הזאת עליה דיברת, אבל במקום לקרוא לילד בשמו את פשוט "משליכה" את זה על החלל הריק.

מקווה שהשבת הייתה עריבה כמו העגבניות.