"בחרנו אותך!" כך אומרת הפניה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמנסה לשכנע אותי להשתתף בסקר חברתי. במצב רוח התנדבותי ובתחושת ניאו לפחות, הסכמתי להירתם לטובת המדינה ולהימדד.

בסך הכל, יש לי רק מילים טובות להגיד. הסוקרת התעקשה וניסתה לקבוע שוב גם אחרי שהגיעה ולא הייתי בבית. דיברה באדיבות. ביקשה יפה כאילו אני עושה לה טובה (בעצם לא כאילו). הגיעה לבסוף בשעה שאני קבעתי בערב, היישר מביתה. במהלך הסקר היתה עניינית, הזינה בזריזות את התשובות למחשב הנייד, לא הגיבה לתשובות שלי כדי לתת לי ביטחון לענות בכנות. ממש עבודה מקצועית.

חוץ מהמעטפה הירוקה – לא הרגשתי לרגע שמדובר בגוף ממשלתי, ולא התעוררה אצלי אותה תחושה שצפה לי כמעט תמיד כלפי סוקרים. תחושת הניתוק.

אז אם הכל טוב – מה פתאום אני מדבר על זה?
לא. לא נמאס לי לקטר. הטענה היחידה שלי היא על חוסר היעילות של הארגון. בשביל מה הטריחה עצמה עובדת הלשכה בלדבר איתי בטלפון מספר פעמים, להגיע אלי הביתה פעמיים ולשבת איתי במשך חצי שעה, כשכל זה יכל להיגמר בכמה משפטים בטלפון:

- יש לך חיבור לאינטרנט?
- כן
- תיכנס לכתובת… ותזדהה עם תעודת הזהות שלך. אני פותחת לך גישה עד סוף השבוע.

את כל התהליך הייתי מסיים בעשר דקות, אפילו מהעבודה. תחשבו כמה נסקרים אפשר היה להפעיל באותם משאבים שהושקעו במיוחד בשבילי. וכמה זה היה משפיע על דיוק הסטטיסטיקה.

או אלוי…אולי לשימוש בשיטה ה"מודרנית" של העשור האחרון עלולה להיות השפעה על אמיתות הנתונים?

ועוד דבר (אבל סתם בשביל הקטנוניות) – לא חבל לסחוב מחשב נייד בשביל יישום טופס קטן וקבוע? מה רע במחשב כף יד קטן?