בשערות של התחת של עצמנו

1 ינואר 2005

העולם מתהפך. מספר ההרוגים גדל בקצב של עשרות אלפים ליום. המספרים בלתי ניתנים לעיכול. התמונות נוראיות. הסיפורים מזעזעים. העולם משבית את מסיבות הסילבסטר לזכר הטובעים והנעדרים ומשפחותיהם. ואנחנו? חוזרים לחלוקה של "אנחנו" ו"כל השאר". תמיד מעניין אותנו בשורה התחתונה – כמה ישראלים?

כבר מההתחלה (לפני מספר ימים בסך הכל), כשדווחו 23,500 הרוגים, הכותרות הראשיות דיברו על מספר הישראלים הנעדרים. כשפרקתי את התסכול שלי מההתרכזות העצמית המופרזת שלנו, גיא חבקין תבע את הביטוי "היתקעות בשערות של התחת של עצמנו". אני לא יכול למצוא ביטוי טוב יותר.

מאז, כמות ההרוגים המדווחים עלו ל-150,000, ומסתבר שרוב הישראלים הנעדרים היו מסטולים עד הלבן של העין, מה שהפריע להם לראות חדשות, והם לא חשבו להתקשר לספר שהם בסדר ושהחיוך מרוח להם מאוזן לאוזן. ועדיין – הכותרת הראשית בידיעות אחרונות של סוף השבוע: "הנורא מכל קרה – זוהו כמעט בוודאות שתי גופות ישראלים", בפונט בגודל של הידיעה על רצח רבין.

אני שואל – איפה הפרופורציות, לעזאזל? הרי שני ישראלים (כמעט בוודאות) הם כגרגר אבק בתוך ערימת השמות והפרצופים האינסופית הזו. השניים האלו מייצגים את הנורא מכל? כבן למשפחה שכולה, אני לא ממעיט מכאבה של אף משפחה, וכל בן אובד הוא עולם ומלואו, בלי קשר לכמות האובדים איתו. בשבילם זה הנורא מכל. אבל אני בטוח שאם ביום סטנדרטי היו טובעים שני ישראלים בתאילנד – הידיעה היתה נדחקת לעמוד 12. ואני בטוח שאף אחד מאיתנו לא חושב בכל בוקר על ההרוג הממוצע של תאונות הדרכים מההלילה האחרון. ככה זה. שמים דברים בפרופורציות המתאימות.

אנחנו מדברים על קטסטרופה עולמית, למען השם!  מה קשור עכשיו המוצא או הלאום של הנהרגים? למה להיתפס עכשיו לסיפורים הפרטניים של אלו שדוברים עברית דווקא? ואם כבר מסתכלים על הישראלים – אני מתחיל לחשוב שאולי יש אלוהים ששומר עלינו בכל זאת. איך מתוך רכבת ובה אלף הרוגים, שני הניצולים היחידים הם ישראלים? איך זה שמי שמבקר במזרח מרגיש כאילו שליש מהתושבים הם ישראלים – ועדיין כמות הנפגעים הישראלים כל כך אפסית?

אומרים שבשעת צרה אנשים מתאחדים. כשיש פיגוע בארץ, כולנו בכאב משותף, ושוכחים שלפני שעתיים היינו שתי קבוצות אוהדי כדורגל שמוכנות לשרוף אחת את השנייה. העניין הוא שהישראלים כל כך התרגלו להתאחדות הזו בשעת משבר, ששכחנו לרגע שהפעם לא מדובר בנו. הפעם לא אנחנו אמורים להתאחד בתוכנו ולהתנתק מכולם, אלא העולם אמור להתאחד עם הצער.

אז מי זה "אנחנו" שמחטטים בשערות של התחת של עצמנו? אני מניח שזו העיתונות הצהובה שמעלה לי את מיצי הקיבה בכל פעם מחדש. בשיחות הסלון שאני נכחתי בהן – הדיבור לא התרכז בצד הישראלי, אלא בטרגדיה הכלל-עולמית, ובסיפורים אישיים של אנשים ממוצאים שונים. אני מניח שיש משהו בעיתונאות שאוהב לצעוק לנו עד כמה הסכנה קרובה לסף דלתנו תמיד. אולי הפעם לא צריך לצעוק סיסמאות. אולי הפעם – השקט חזק יותר.

 

תגובות

מאת דרור:

ללא נושא
אולי זה לא נראה כך במבט ראשון, אבל מה שהעיתונים עושים עם הכותרות האלו היא שטיפת מוח. פשוט כך. הרי אף בן אדם סביר לא יכול להבין כותרת כזו ביחס של 2:120,000 הרוגים. אבל יש לכותרות האלו "רווח" במקום אחר, והוא האטימות של הישראלים לדיווחים על הרוגים פלסטיניים. כשמחנכים עשרות אלפי קוראי עיתונים במשך שנים שיהודי אחד שווה למאה אלף גויים, נובעת מזה גם המסקנה, שכל עוד אנחנו הורגים רק כמה עשרות פלסטינים בשבוע, אין לזה שום משמעות במונחים יהודיים. הרי רק בשבוע האחרון נהרגו בשטחים יותר אזרחים מהישראלים במזרח הרחוק – תריסר ביום אחד אם אני זוכר נכון.

זו מתמטיקה פשוטה של הערכה עצמית. היא מונעת הפגנות, היא מבטיחה שתיקה, ולכן מעריב וידיעות מעודדים אותה מיוזמתם.

מאת ערדי:

ללא נושא
אני חושב שהדבר היחיד שיחודי לישראל במקרה הזה הוא התחסדויות כאלו.

לי אישית יש לי כשלושה אנשים קרובים שנמצאים במזרח, וכששמעתי על האסון, כן היו חשובות לי הידיעות לגבי גורל הישראלים, בלי להמעיט מגודל הטרגדיה הכלל אנושית. אגב, אפשר לתרום לנפגעי הצונאמי דרך אמזון:

http://s1.amazon.com/paypage/PX3BEL97U9A4I/102-4574942-2063329

מאת א.דולף:

לדעתי דרור צודק
נכון, נשמע קצת קונספירטיבי, אבל ככה נבנה גיוס לאומי פסול שכזה. מסורת ארוכת יומין של קידש חיי היהודי הרבה מעבר לקידוש חיי האדם האחר נטבעה בישראל כל כך חזק שתיאוריות כמו של דרור נתקלות בהתחלה במון תגובות של "מה? אל תגזים…" אבל בסופו של דבר הטענה היא נכונה!

קונצנזוס לאומי מסריח על אטימות ועצימת עיניים בנוגע למוות פלסטינאים הוא אולי הגדרה קצת גדולה לתוצאות של מדיניות פרסום הכותרות המגייסות האלה בעיתונים, אבל הוא בהחלט חלק מהמשוואה.

מאת ארתור דנט:

גם לדעתנו דרור צודק
אנחנו, למשל, לא אכפת לנו בכלל אם במהלך סיכול ממוקד של איזה מוסטפה אבו זמבורה מהחמאס נהרגים עוד כמה ישמעאלים.

ז"א זה נורא עצוב כשיחד עם סלאח שחאדה זצ"ל גם חצי שכונה מקבלת את התואר 'שהיד'. ליבנו שותת דם. אבל מבחינתנו בכל זאת עדיף לשלוח אותם לעולם שכולו טוב, אם האלטרנטיבה היא לאפשר לסלאח דנן להמשיך להוציא לפועל פיגועים שבהם ייהרגו ישראלים. אפילו ישראלים כמו בורשטיין.

מאת דרור:

הבהרה
1. אני חסין מפני פיגועים – יש לי סיכום בכתב עם הגרועים שבאויבינו.
2. הטעות שלך היא במילים "אם האלטרנטיבה".
3. לא השכונה מקבלת את התואר שהיד, אלא התינוקות, הילדים, הסטודנטים וכו'. למיטב ידיעתי אי אפשר להצמיד שהידות למתחם אורבני.

מאת ארתור דנט:

אז זהו, בורשטיין ש:
1. שו סיכום ? ערבים בכלל יודעים לכתוב ? וחוץ מזה, כשהם חתמו עם האצבע הם הצליבו אצבעות ביד השנייה.
2. אנחנו בטוחים שיש לך אלטרנטיבות משלך. כל הגניכטשים של רשימות הם אנשים מוארים, עם המון אלטרנטיבות. נורא חבל שכל שאר האנשים בארץ הם מטומטמים שלא מסוגלים לראות את האלטרנטיבות האלה.
3. דווקא אפשר. בני דודינו, מגדירים 'שכונת שהידים' כשכונה שממנה יצא מספר גדול של ערבים גיבורים להתפוצץ באוטובוס.

מאת דרור:

ללא נושא
1. כמובן שהועסק קבלן חיצוני מבני עדות המזרח.
2. לא כל האנשים בארץ מטומטמים – הרי אתה ההוכחה החיה לכך שלא כולם מטומטמים – אבל הרוב בהחלט כן. הרי אתה הוא שכתב "אם" האלטרנטיבה. אז אני אומר, שלא, שזו לא האלטרנטיבה היחידה. מה כל כך מרגיז בזה? לפי ההיגון שלך, כל מעצר חשוד מצריך רצח של שכונה שלמה – וחשודים יש ברוך השם, הרבה, ברוך השם!
3. ועדיין, מתחת לשכונה מייללים הילדים שנקטעו אבריהם – תסתכל פנימה. רק לשניה.

מאת ארתור דנט:

ללא נושא
1. אה, עכשיו סוף סוף התגלה ממה מתפרנס משה בן הראש.

2. די נו, תמשיך. נורא כיף לקבל מחמאות מהקרם דה לה קרם של רשימות. ולא צריך לרצוח שכונה שלמה כדי לעצור חשוד. אפשר להסתפק בחיסול שנים שלושה עוברי אורח תמימים כמו שקלגסי צה"ל אוהבים לעשות. באמת נורא. למה אי אפשר להסתפק באלטרנטיבה של שליחת מכתב זימון לחקירה לכל מחבל ?

3. אנחנו מסתכלים. על הילדים בבית לוינשטיין, ז"א. ההם שנפגעו בפיגועים של האלה עם האלטרנטיבות מסעיף 2. אה, התכוונת לילדים הערבים ? באמת סליחה. שכחנו שכאן דואגים רק להם.

מאת דרור:

ללא נושא
1. אין תגובה.
2. ידעת שלפי תקנות סדר הדין האזרחי משנת 1984, סעיף 500 אם איני טועה, ואני רציני, אפשר להדביק את מכתב הזימון בשכונה של הפלוני שרוצים לזמן וזה נחשב "תחליף המצאה", כלומר תחליף להמצאת כתבי בי-הדין, לאותו פלוני?
2(א). בעברית של המשפטנים אומרים כתבי בי-דין, בלי הת'.
3. אני בעד כל הילדים. זה היופי בכאב: שכאב של מישהו אחד לא מעמעמם את הכאב של מישהו אחר אלא שני הכאבים יכולים להתקיים זה לצד זה.
4. אגב – אתה בעד שיחות עם אש"ף?

מאת ארתור דנט:

ללא נושא
1. שפן.

2. אבל בשכונות של בני דודינו כבר לא נשארו עמודי חשמל שאפשר להדביק עליהם את הבי-דין. אין ברירה, צריך להמשיך עם האפאצ'י.

3. כן, זה גם מה שהגב' לטוביצקי אומרת תמיד – שכואב לה בשביל כולם, ושזה רק מקרה שהפוסטים שלה מתאבלים תמיד רק על צד אחד (המנחש איזה צד יזכה בהסעה חינם להפגנה הבאה נגד הגדר). רק אנחנו פרימיטיביים – אכפת לנו יותר מהנפגעים שלנו.

4. כן, אבל בתנאי שקודם הם יורידו את החגורת נפץ.

מאת איל שחר:

ללא נושא
תגידו, אין לכם בית?

מאת שוקי:

איל
לדעתי אתה מחמיץ את הנקודה.
אני חושב שיש כאן שתי תופעות שמתערבבות יחד.
הראשונה, לאו דווקא פסולה: העיתונות מתייחסת לא רק לאספקט הבינלאומי/אנושי האובייקטיבי, אלא גם עוסקת באסון מנקודת מבט סובייקטיבית. את ההורים, הקרובים והחברים של האנשים שנמצאים באזור אסון, מעניין מאד לדעת מה מצב הישראלים. כמובן שהדיווח על מצבם לא צריך לבוא על חשבון הדיווח הרגיל.
התופעה השנייה היא הירידה המתמשכת ברמת העיתונאים בארץ. מי שהחליטו על הכותרת, ומי שבחרו להתמקד בישראלים בכותרת ראשית, הם עיתונאים גרועים.
אמנם הרבה אנשים חשים הזדהות דרך מה שמוכר להם – אם ישראלים נפגעו אז זה מרגיש קרוב יותר, כי זה יכול היה לקרות למישהו שהכירו, למישהו קרוב אליהם. אבל אם מוציאים סוג כזה של דיווח מהקונטקסט, נשארים בלי כלום.

מאת מיק:

לא רק אנחנו מרוכזים בעצמנו
לדעתי זו לא תכונה שמאפיינת ישראלי או יהודי, אלא כל אדם באשר הוא. פשוט מאד, לכל אדם אכפת בראש ובראשונה מעצמו, אחר כך ממעגל המשפחה המצומצמת, אחר כך מהמשפחה המורחבת והחברים, אחר כך מבני אותו לאום שלו ואז מכלל האנושות.
תחשוב רגע ותענה לעצמך בצורה כנה לחלוטין: מה היה יותר מעציב אותך, שיודיעו לך שנהרגו מעל 100,000 תאילנדים או שיודיעו לך שהכלב שלך נרדס ?

מאת איל שחר:

עניין הציבור
יש בעיתונות צד העוסק בסיפורים אישיים. זה אחד הדברים היותר מחליאים בעיני, לאחר שחוויתי את הצד השני וראיתי איך ממסחרים את הסיפור שלך וכמעט משכתבים אותו כדי שיהיה יותר דרמטי.
כותרת ראשית של עיתון מוביל לא צריכה לעסוק בסיפורים אישיים, אלא בעניינים ציבוריים. עם כל הכאב שיהיה לישראל ישראלי כשימות כלבו – אין לי ולך שום עניין לקרוא על זה.