designer.co.il - אייל שחר מול המכונה

היצמדות לסטנדרטים היא עקרון יסוד בכתנון מערכות ממשק. זה קצת עצוב וחסר מעוף, אבל זו האמת. אחרי הכל – המשתמש יודע רק מה שהוא יודע. כשמפתחים תוכנה, אחת ה"הקלות" אומרת שמשתמש ששילם עבור התוכנה, או התרגל לעבוד איתה – מוכן להקריב פה ושם למידה במקרה הצורך. באמת תודה לו.

אצה רצה לה גברת Adobe ופיתחה את גרסה 6 של Photoshop (אני יודע, אני מדבר על 2 גרסאות ושנתיים אחורה, אבל זה עדיין רלוונטי), ושם הוחלט לדלג על עקרון פשוט ומקובל - אישור דיאלוג. כשלמשתמש מוצג דיאלוג (חלון בו הוא צריך לבחור, לקחת החלטה), הוא צריך לקבל משוב ברור לסיום הפעולה.

הבחירה יכולה להיות בין מספר כפתורים אפשריים, לדוגמה:

או בחירה בתוך הדיאלוג ואישור בסיום:

בכל מקרה – המשוב שמקבל המשתמש  הוא ביצוע הפעולה שהתבקשה כמובן, אך מתי מבין המשתמש שהפעולה הסתיימה והוא יכול להמשיך הלאה? כשנסגר החלון. את כלל היסוד הידוע כל כך, פספסו בממשק המחודש (דאז) של פוטושופ.

כל הדיאלוגים הנפתחים מסרגל ה-Options, נראים ברורים מאד בשלב ההחלטה, אבל אין שום הכוונה לשלב שאחר כך:

סימנתי את המברשת הרצויה. ועכשיו מה?
למי שלא יודע את פתרון החידה: לחיצה כפולה על המברשת הנבחרת תסגור את החלון. איך לא ניחשת?!

עוד דוגמא?

בבלוגים של תפוז, העשירים בתכנים מכל הסוגים, חלקם איכותיים מאד מאד, יש מערכת ניהול בלוג בסיסית ומספקת. אחת האפשרויות לבחירה, המופיעה בתיבה קבועה בעמודי הניהול, קובעת האם להציג רק את תקצירי הידיעות בעמוד הראשי, או להציג את הידיעות במלואן בזו אחר זו.

הבחירה מתבצעת באמצעות שני Radio Buttons, ללא כפתור אישור לאחר הבחירה (גם לא למטה למטה בסוף הטופס…)! אצלם זה עובד כך: עצם סימון האפשרות הרצויה משנה את הערך במסד הנתונים, אך בפועל אין אף חיווי ויזואלי שהפעולה התבצעה. כיוון שממש לא מקובל לשדר פעולה רק ע"י סימון Radio Button, משתמש ממוצע יחרוש את העמוד בחיפושים אחר כפתור אישור/שמירה/שליחה.

ודוגמה אחרונה

אתם, אלו שמנסים לחסוך ברכיבים בקומפוזיציה, או דבקים ב"לחסוך למשתמש קליקים", ושמים DropList ללא כפתור אישור לידו, תתביישו. רק משתמש מספיק מיומן, שכבר נתקל בטריק המיותר הזה באינטרנט, יודע שאם אין כפתור אישור ליד ה-DropList, יש סיבה לחשד ששינוי קל ב-DropList יעשה משהו, אז כדאי להיזהר. עוד הגדילו לעשות IBM, שדווקא כן שמו כפתור Go ליד ה-DropList של בחירת המדינה, ועבדו עלי. מספיק לשנות את הבחירה ומיד הדף מוקפץ למקום אחר.

* למי שלא מכיר, זה DropList:

אני סיימתי.

מי שכבר ראה את מופע De La Guarda וודאי יסכים איתי שהמכונה משומנת היטב!

תהליך הרכישה מתחיל עם הסלולר שלי מהבית/מהמשרד, מבלי שהוצאתי מילה מהפה ומבלי שהוצאתי כרטיס אשראי מהכיס, ונגמר בכניסה – גם, עם הסלולר שלי בלבד. לא צריך דבר פרט למכשיר לטלפון.
זה ממשיך בניהול הכניסה, כך שאת הכרטיסים מוסרים בשלב מוקדם, מה שהביא לכניסה זריזה ומאורגנת לרחבת הענק.
וזה נגמר בצוות מופיעים ועובדי במה, הנעלמים ומופיעים מכל נקודה באולם, ומתוכננים עד הפרט האחרון.

משומנת? משומנת!

מי שעדיין לא ראה, שידע:
המופע מקורי ורווי קריאייטיב וקצב. כמה מהקטעים היו קצת ארוכים מדי בשביל הקהל הישראלי חסר הסבלנות, אבל המופע מומלץ מכל הלב. ולא, לא נגמרו הכרטיסים.

אני מניח שהסתכלות קצרה על דוחות התעבורה באתר של ATI, היה מראה להם בבירור שאחד המקומות המבוקרים ביותר באתר כולו, הוא אזור הורדת הדרייברים.

למי מבינינו שאינו איש טכני: כדי שהתצוגה תפעל כראוי, יש להתקין מיני-תוכנה, העוזרת למערכת ההפעלה לתקשר עם כרטיס המסך. זה נקרא מנהל התקן, או דרייבר למי שמפחד מעברית.

כשמשתמש מתקין את מערכת ההפעלה לראשונה, ואין לו דרייברים מתאימים, התצוגה נראית זוועה. רזולוציית המסך היא 640×480, ומגוון הצבעים האפשריים מצומצם על 256 (במקום מיליונים במצב התקין). מה עושים דבר ראשון (לאחר שסידרנו גישה לאינטרנט) – ניגשים לאתר היצרן ומחפשים את הדרייבר העדכני ביותר.

והנה מה שרואה המסכן שקנה כרטיס ATI:

לך תחפש מילה מסויימת בניווט המחורבש הזה. ולא מספיק שהוא לא קריא – גם המילה המבוקשת יוצאת אל מחוץ לטווח המסך.

והכי נורא בכל הסיפור הוא שהפתרונות כל כך קלים:

1. פעם, לפני מספר שנים, כשהסטנדרטים של החומרה היו נמוכים יותר, הקפידו כולם על שימוש בצבעי websafe, כלומר, שמשתמשים עם 256 צבעים יראו את האתר ללא בעיה. העידן הזה עבר, אך חברת ATI יכלה לשקול להשאיר כמה מוטיבים מהעידן ההוא.
2. יש אפשרות לזהות באמצעות סקריפט פשוט את כמות הצבעים או הרזולוציה של המשתמש. מה יותר פשוט מזה: אם למשתמש 256 צבעים ורזולוציה נמוכה – העבירו אותו לדף פשוט השואל "האם אתה מחפש דרייברים?" אם כן – טפלו בו. אם לא – הכניסו אותו לאתר הרגיל, ושיסבול בשקט…

איך זה ייתכן? תגידו לי.

איך זה ייתכן שאני מחזיק ביד את פלא הטכנולוגיה, דיסק כסוף וקטן שכולל בתוכו מיליארדים של נתונים, ואני מחפש מספריים כדי לפתוח את עטיפת הניילון המעצבנת הזאת?!?!?

המציאו כבר קונדום מזמר ולזה אף אחד עוד לא מצא פטנט טוב יותר??? איך זה ייתכן?!?!?!?