צוות העריכה של ידיעות אחרונות למד מצוות Ynet טריק מעניין: עיתון שמתעדכן!
הנה מה שמצאתי בדוכן העיתונים הבוקר: גרסת הלילה המיושנת, וממש לידה גרסת הבוקר העדכנית של אותו עיתון.
לעומתם, צוות העריכה של מעריב למד מהפוליטיקאים לא להתחייב לכלום, ובחר את הכותרת "לפחות 5 הרוגים".
נכון לרגע זה (6 הרוגים) – הם צודקים וידיעות שוב לא מעודכנים.
בואו נקווה כולם שלא נצטרך את העדכניות הזו לעולם.
בRegister.com החליטו להעמיד את משתמשי האתר שלהם במבחני ראיה ודמיון. ממש מבחן כתמי הדיו של רורשאך. לא הצלחת? – לא תוכל להשתמש באתר.
אתר Register.com, המנהל רישום דומיינים (כתובות אינטרנט), ניתן לקבל מידע די נרחב על הבעלים של כל דומיין ושל אנשי מפתח נוספים הקשורים בו. זה נקרא whois.
ישנן מערכות אוטומטיות ששואבות את כל התכנים האלו למאגרי מידע, ואחר כך מנצלות אותם לרעה (בין השאר לדואר זבל…). Register.com החליטו להגן על פרטי הרישומים מפני אותן מכונות זדון. לא שיש להם הרבה ברירה – הם כנראה חויבו לנושא, ובצדק.
אז איך שומרים על המידע? שמים מחסום שאותו יכול לעבור רק בן אנוש, ולא מכונה. השיטה הנפוצה ביותר היא לשים תמונה ולשאול את המשתמש "מה אתה רואה כאן?". לצורך דיוק התשובה ולצורך יצירת מאגר אינסופי של אפשרויות – משתמשים בתמונה המכילה קוד טקסטואלי. אממה? המכונות הרשעיות למדו גם לפענח את התמונה ולקרוא את הקוד הכתוב בה.
כדי להשיב מלחמה, הלכו שומרי register.com ועיוותו את התמונה כדי שהמכונות לא יעברו את המחסום בשום אופן. רק… שכחו שהמשתמש עצמו צריך להבין מה כתוב שם! ואני עדיין לא מדבר על קשיי ראיה או דיסלקטים. ואני גם לא מדבר על קשיי ההבדלה בין 0 ל-O, בין 5 ל-S, בין 6 ל-G.
הנה כמה דוגמאות שצילמתי מתוך האתר. נשבע – לא נגעתי.
אתמול בבוקר, נעצרו 4 אזרחים ישראליים בגלל האתרים בהם החליטו לבקר ולהוריד תכנים. כן, כן. האח הגדול הגזים בגדול.
כדי שלא יגידו שאני מעוות את המציאות – מדובר בגברים שהורידו תכני פדופיליה. בתור אב טרי לילד הכי מקסים בעולם, אני גם מרשה לעצמי להגיד שהייתי מבין כל מי שירצח בעינויים את הפדופיל שנגע בבן/בת שלו. ואני גם מוכן להודות שאין לי בעיה עקרונית עם העובדה שהפריעו את סדר יומם של כמה פדופילים כדי למנוע מקרה שאולי יקרה מתישהו בעתיד.
אבל… מה הלאה? מה יקרה אם נכנסתי לאתר פורנו ובו המשפשפת לבושה במדי בית ספר וקוקיות? האם לצפות לדפיקות בדלת יום אחרי שביקרתי באתר שמלמד איך לגדל מריחואנה בארון הבגדים? האם אני צריך להתקין תוכנה שמסווה את זהותי אם אני פותח מסמך שקיבלתי במייל המסביר איך לערער את אמינותן מכמונות המהירות?
חשוב לציין שלפי מה שידוע למשטרה – העצורים לא נגעו באף ילד. האם אפילו לא חשודים בכך. פשוט – הורידו סרטים מהאינטרנט.
מסכנים הסוטים.
העולם מתהפך. מספר ההרוגים גדל בקצב של עשרות אלפים ליום. המספרים בלתי ניתנים לעיכול. התמונות נוראיות. הסיפורים מזעזעים. העולם משבית את מסיבות הסילבסטר לזכר הטובעים והנעדרים ומשפחותיהם. ואנחנו? חוזרים לחלוקה של "אנחנו" ו"כל השאר". תמיד מעניין אותנו בשורה התחתונה – כמה ישראלים?
כבר מההתחלה (לפני מספר ימים בסך הכל), כשדווחו 23,500 הרוגים, הכותרות הראשיות דיברו על מספר הישראלים הנעדרים. כשפרקתי את התסכול שלי מההתרכזות העצמית המופרזת שלנו, גיא חבקין תבע את הביטוי "היתקעות בשערות של התחת של עצמנו". אני לא יכול למצוא ביטוי טוב יותר.
מאז, כמות ההרוגים המדווחים עלו ל-150,000, ומסתבר שרוב הישראלים הנעדרים היו מסטולים עד הלבן של העין, מה שהפריע להם לראות חדשות, והם לא חשבו להתקשר לספר שהם בסדר ושהחיוך מרוח להם מאוזן לאוזן. ועדיין – הכותרת הראשית בידיעות אחרונות של סוף השבוע: "הנורא מכל קרה – זוהו כמעט בוודאות שתי גופות ישראלים", בפונט בגודל של הידיעה על רצח רבין.
אני שואל – איפה הפרופורציות, לעזאזל? הרי שני ישראלים (כמעט בוודאות) הם כגרגר אבק בתוך ערימת השמות והפרצופים האינסופית הזו. השניים האלו מייצגים את הנורא מכל? כבן למשפחה שכולה, אני לא ממעיט מכאבה של אף משפחה, וכל בן אובד הוא עולם ומלואו, בלי קשר לכמות האובדים איתו. בשבילם זה הנורא מכל. אבל אני בטוח שאם ביום סטנדרטי היו טובעים שני ישראלים בתאילנד – הידיעה היתה נדחקת לעמוד 12. ואני בטוח שאף אחד מאיתנו לא חושב בכל בוקר על ההרוג הממוצע של תאונות הדרכים מההלילה האחרון. ככה זה. שמים דברים בפרופורציות המתאימות.
אנחנו מדברים על קטסטרופה עולמית, למען השם! מה קשור עכשיו המוצא או הלאום של הנהרגים? למה להיתפס עכשיו לסיפורים הפרטניים של אלו שדוברים עברית דווקא? ואם כבר מסתכלים על הישראלים – אני מתחיל לחשוב שאולי יש אלוהים ששומר עלינו בכל זאת. איך מתוך רכבת ובה אלף הרוגים, שני הניצולים היחידים הם ישראלים? איך זה שמי שמבקר במזרח מרגיש כאילו שליש מהתושבים הם ישראלים – ועדיין כמות הנפגעים הישראלים כל כך אפסית?
אומרים שבשעת צרה אנשים מתאחדים. כשיש פיגוע בארץ, כולנו בכאב משותף, ושוכחים שלפני שעתיים היינו שתי קבוצות אוהדי כדורגל שמוכנות לשרוף אחת את השנייה. העניין הוא שהישראלים כל כך התרגלו להתאחדות הזו בשעת משבר, ששכחנו לרגע שהפעם לא מדובר בנו. הפעם לא אנחנו אמורים להתאחד בתוכנו ולהתנתק מכולם, אלא העולם אמור להתאחד עם הצער.
אז מי זה "אנחנו" שמחטטים בשערות של התחת של עצמנו? אני מניח שזו העיתונות הצהובה שמעלה לי את מיצי הקיבה בכל פעם מחדש. בשיחות הסלון שאני נכחתי בהן – הדיבור לא התרכז בצד הישראלי, אלא בטרגדיה הכלל-עולמית, ובסיפורים אישיים של אנשים ממוצאים שונים. אני מניח שיש משהו בעיתונאות שאוהב לצעוק לנו עד כמה הסכנה קרובה לסף דלתנו תמיד. אולי הפעם לא צריך לצעוק סיסמאות. אולי הפעם – השקט חזק יותר.
