המועצה לישראל יפה יוצאת בקמפיין שכנועי – "שקית אחת פחות", ויוצאת גם בסרטון פרסומת, או "תשדיר שירות" במונחים של ערוץ 1.
באתר המועצה הם מספרים על 2 מיליון שקיות פלסטיק הנצרכות למשך 20 דקות בלבד (!), על הנזק הסביבתי שהן יוצרות, ועל עתידה של כל שקית כזו להישאר פה הרבה אחריך ואחרי ניניך.
באתר הקמפיינים shout מתארים את הבעיה הנוצרת מהעלות הזולה של השקית, שבגללה אנחנו לא מוכנים לעבור לשקית נייר שעולה לנו חצי שקל. אז מה התכנית האסטרטגית של הקמפיין?
אני תמיד תמכתי בגישת ה-Paperless office. בגלל זה אני מדפיס הכל, עד שייגמר הנייר במשרד.
באמת שקשה לי לקרוא טקסטים ארוכים על המסך. אין לי סבלנות לזה. הרבה יותר נוח לי לשבת עם שני עמודי נייר בנוח, להישען אחורה ולקרוא.
הבעיה היא שהמון אתרים לא מותאמים להדפסה. טקסטים נחתכים, אובייקטים לא רלוונטיים כמו סרגלי ניווט מודפסים לי כשאין צורך, מאות תגובות נדחפות להדפסה ומבזבזות נייר יקר, העימוד לא מנצל את גודל הדף, וכו'.
מי שמעדיף לקרוא על נייר, כמוני, כנראה לא פעם העתיק תכנים ל-Word או משהו כזה כדי לוודא הדפסה יעילה.
מי שמשתמש בממשקים האינטראקטיביים של HOT, כמו ה-VOD או ה-EPG, מכיר את התסכול שבאיטיות המערכת ומקלל על כל לחיצה שגויה על כפתור, בידיעה שהיא תעלה לו נצח של 5-10 שניות.
המחקרים הקלאסיים, שניסו לשים מספר על מדד הסבלנות שלנו, הגיעו למסקנה שמשתמשים מחכים עד 8 שניות לעליה של עמוד ואז מוותרים. למרות שאני טוען שזו רק נקודת ייחוס ולא מדד ליישום מדוייק, ברור לי ולך שביצועים של מערכת משפיעים ישירות על כמות המשתמשים.
רוחבי הפס עולים, וביצועי המחשבים כבר לא עומדים בחוק מור אבל עדיין עולים, ובאמת רוב האינטרנט כבר עובד בקצב מספק. עדיין – אנחנו נחשוב פעמיים לפני שנלחץ על קישור כלשהו, מכמה סיבות:
במנטיס היה לנו מושג שנקרא "קליקים זולים". הפירוש הוא "קליקים שהמשתמש לא מפחד ללחוץ עליהם". למה הכוונה?
נאנחתי כבר פעם על אאוטלוק בעניין הצפייה בתמונות מצורפות, שהצליח לקבל שיפור מסויים בגרסת 2007.
יש עוד תכונה אחת שאני לא מבין איך עדיין לא הגיעה למערכת שמנהלת את יומני הפגישות של כל העסקים שאני מכיר: תכנון זמן נסיעה.
אם יש לי פגישה ב-12:00, במרחק חצי שעה נסיעה – איך אני מסמן לכל מציצי היומן שלי שלא יקבעו לי שום דבר שמסתיים אחרי 11:30?
לאחרונה אני מגלה משיכה לעולם הממשק החומרי יותר. לדברים שאפשר לגעת, לראות ולשמוע, ולא דרך מקלדת, מסך או רמקולים. זה הביא אותי לגלות את ה-Arduino ואת מגזין MAKE הנפלא ופרוייקטי השטויות היצירתיים שבו.לפני כשבוע קיבלתי כמה ספרים שהזמנתי, וביניהם "המיטב של MAKE".
צ'מעו – זה ספר כיפי. הספר עוסק בתחומים מאד שונים, ומפזר בין ההסברים פרוייקטים וטיפים.
אם את/ה בקטע של עשה-זאת-בעצמך לדברים שלא ממש תצטרך לעולם, או שאת/ה נהנה מעצם המחשבה על הרעיון, לא מפחד/ת מלפרק ולבנות מחדש – זה תענוג.
לא לגיקים בלבד.
תוכן העניינים של הספר
http://store.makezine.com/ProductDetails.asp?ProductCode=059651428X
להשיג במחיר החל מ-15 דולר (מה זה דולר היום)
http://www.amazon.com/Best-MAKE-Make-Mark-Frauenfelder/dp/059651428X
יש לי רדיו קטן במשרד. מתנה שקיבלתי. וכל מי ששומע רדיו אמיתי, לא ברשת, מכיר את התופעה המעצבנת שמכוונים את האנטנה עד שהצליל חלק, ואיך שעושים 2 צעדים לאחור – הצליל מתחרבש שוב. מה לעשות – לגוף שלנו יש השפעה על הגלים האלקטרומגנטיים הנעים בחלל.ב-1919, בחור רוסי בן 23 בשם לב סרגיביץ' תרמין בחן פיתוח של חיישני תנועה עבור ממשלת רוסיה, שהיתה בשלהי מלחמת אזרחים. המצאת לוואי של הפיתוח הזה היה הת'רמין (Theremin) – כלי נגינה המבוסס על חישני מרחק.
כן. מסתבר שתנועות ידיים באוויר כממשק הן לא דבר חדש. במהלך אותן 90 שנה מאז המצאת אחד מכלי הנגינה האלקטרוניים הראשונים ועד היום, הת'רמין עדיין חי ובועט. כבר היו אמנים וירטואוזים שהתפרסמו איתו, כבר הופק סרט על הממציא, ועד היום ניתן לרכוש אותו ככלי אלקטרוני ראוי. בדרך עברו כמה פיתוחים, אבל העיקרון והממשק נשאר ממש זהה.
מי שישמע את קטעי הנגינה יזהה את הצלילים שהופקו ממנו עבור סרטי אימה לפני עשרות שנים.
עוד מידע על הת'רמין בוויקיפדיה
http://en.wikipedia.org/wiki/Theremin
פאמלה קורסטין מנגנת להפליא על הכלי, ועל הדרך גם מסבירה קצת (מומלץ!!!)
http://www.ted.com/index.php/talks/view/id/218
גרסת קאבר של Crazy בת'רמין
http://youtube.com/watch?v=mW0B1sipLBI
אפשר לקנות כאן אם יש לך 400 דולר ספייר (ויש גם באיביי כמובן)
http://www.moogmusic.com/detail.php?main_product_id=18
