designer.co.il - אייל שחר מול המכונה

ביום ממוצע תתפסו אותי מקטר על זה שנפלנו על שפה שהפוכה בכיוונה לכל התרבות המערבית. בגלל זה אנחנו האחרונים לקבל גרסאות לוקאליות של תוכנות. וגם בגלל שאנחנו ראש סיכה בעולם הזה.

אבל ברגעים אופטימיים תמצאו אותי שמח על זה שהשפה שלנו כל כך שונה, עד שהיא מסוגלת להתעשר בשפה נוספת. הנה דוגמאות:

-"זה חריף?" – "לא ממש. זה פיקנטי."

- "אל תשלח לי את זה בדואר. סרוק ושלח לי במייל."

- "עולה בי דחף אימפולסיבי מלווה ברגש אמוציונלי לבצע פעולת גבורה הירואית"

והכי טוב – משפט שאמר לי לקוח לפני שנים, בעת שעיצבתי לו ממשק למערכת מורכבת:
- "העיצוב שלכם מעכב לי את הדיזיין".

עוד דוגמאות?

(צילום: YanivG)

מיילים אף פעם לא היו אמצעי נוח לדיאלוגים ממושכים. במיוחד כאשר זה מתחיל ברשימה של שאלות/הערות ומשם מתחיל דיון על כל סעיף.
סבב ראשון של הערות מקבל צבע אדום, כדי שיבלוט. המגיב השני מוסיף את שלו בכחול. הראשון מתייחס שוב, הפעם בירוק, וכשהשני רוצה להגיב שוב הוא נאלץ לצרף מקרא.

הפעם אני לא בא לקטר על ממשק או להציע פתרון. פשוט לספר שהחלטתי שאני לא אדום. למרות שאני מוצא את עצמי כמגיב הראשון בדיונים לא פעם, החלטתי שלא בא לי להיות הצבע של העט הפוסל, הצבע של האזהרה והאיסור. חפשו "צבע אדום" ותראו מה המשמעות היחידה שלו היום.

השחור הנייטרלי כבר תפוס ע"י הכותב הראשון, אז אני בוחר בכתום. קריא, בולט, ופחות מפחיד.

- Why do I have to be Mr. Pink? Why can’t we pick our colors?
- That doesn’t work, Everyone always wants to be Mr. Black…

אני לא יודע. זה נפל לי במסעדה? אני זוכר ששם ביצעתי שיחה. אולי בדרך לאוטו, כשהשתוללתי עם אור? אולי בכלל הנחתי את זה איפשהו בבית? כל כך מתאים לי למצוא אותו בסוף בארון כלי העבודה או משהו כזה. הבאסה שנגמרה הסוללה כנראה, ואין סיכוי שיענו לי. גם אין סיכוי לשמוע אותו מצלצל בין הג'בקה לסט המברגים.

אני כבר לא יודע מה יותר גרוע. לאבד אייפון אופנתי ומאאאניב? לדעת שמישהו מחזיק את הגישה למאגרי המידע האישי שלך ויכול להתחזות אליך ברשת ובהודעות טקסט? להחמיץ שיחות והודעות טקסט שמבחינת הנמענים הגיעו אליך (כנראה 80% חג-שמחים)?

המשך

כשאני לוחץ על קישור, הדפדפן ניגש לשרת, בודק מה העניינים, ומתחיל ברקע להכין לי את העמוד החדש להצגה.
אני יכול להבין למה העמוד הקודם שהייתי בו נשאר בזמן הזה קפוא על המסך, במקום שיוצג דף לבן בינתיים.
מה שאני לא יכול להבין: למה דווקא כשהתחרטתי - ברגע שאני לוחץ Stop – אני עוזב את העמוד לטובת קיר צחור?
מה, יש למישהו ספק למה התכוונתי כשלחצתי stop?

לפני מספר חודשים נתקלתי בשגיאה עקרונית מסויימת ב-Google Docs. מתוך היכרות מסויימת עם מנהל המוצר, ובגלל שאני משתמש קבוע – החלטתי להיות אזרח נאמן של מדינת פייג'ברין ולדווח על הבעיה. כך ירוויחו גוגל וגם המשתמשים, ובעיקר אני.

אז נתחיל בתחרות – מי הראשון שיגיד איך מגיעים מהעמוד הראשי של דוקס אל עמוד יצירת הקשר. הפותר המהיר ביותר (בתגובות) יקבל ברכה של הרב. שם יותר קל ליצור קשר.

המשך

למי שלא קורא את LifeHacker - הנה טיפ שחשבתי לשתף. אחרי שחשבתי שאני מכיר את XP על כל פינותיו – הנה טיפ נוסף.

יצא לך פעם שהיו לך שתי תיקיות, באחת יש חלק מהקבצים ובשניה יש את כולם, ורצית להעתיק מהמלאה אל החלקית רק את הקבצים החדשים? ב-XP, כאשר מעתיקים מתיקיה לתיקיה, ונתקלים בקובץ קיים, האפשרות היא לאשר דריסה (YES), לסרב לדריסה (NO), או לאשר את כל הדריסות עד סוף התהליך (YES TO ALL). וחסר לנו בדיוק מה שתיארתי – האפשרות לסרב לכל הדריסות, כלומר להעתיק רק את מה שחדש (NO TO ALL).

אז הנה הטיפ: החזק את SHIFT ולחץ על NO. רק הקבצים החדשים יועתקו.

וטיפ נוסף – להירשם ל-LifeHacker.

נו הכותרת מספרת הכל. מה לא ברור?

יש תוכנה, כן?

יש בה ספריה של פריטים? עם קטגוריות, תיקיות, וכאלה?

המשתמש צריך לבחור משם פריטים. הוא אפילו יודע איך קוראים להם?

אז שימו שדה פילטור! (שזה בתורכית: חיפוש המסנן תוך כדי הקלדה) איך הוא ימצא את זה אחרת? צריך לנבור בתוך התיקיות עד שמוצאים?

טריוויאלי? הנה טובים ורעים שכולנו מכירים. לכל אחד 2 המחשות. נתחיל ברעים.

המשך

תוכנת Picture Resizer נועדה לשינוי מהיר של גודל תמונה.

זה עובד פשוט – תפוס כמה קבצי תמונה, וגרור אותם על האייקון של התוכנה, וזהו.

הקטע הוא שלתוכנה הזו אין ממשק בכלל! רק אייקון של הקובץ.

אז איך משנים את גודל התמונה הרצוי – ע"י שינוי שם הקובץ (!). רוצה שגודל התמונה החדש יותאם לרוחב 200 פיקסלים? שנה את שם הקובץ ל-PhotoResize200.exe.

גאוני או דבילי? בואו נסכם על יצירתי.

השימוש בתיקיות וקבצים במחשבים האישיים קיים כאן מאז ומתמיד. פעם קראו לזה מחיצות (directories), היום זה תיקיות (folders) שאפילו מאויירות כתיקיות קלאסיות צהובות של אופיס דיפו. בשיעור מבוא ל-UI לומדים שממשק המחקה משהו מהמציאות הוא קל להבנה ולתפעול. וזה נכון. לכולנו נוח להבין את הרעיון. אמנם תמיד קשה לי להסביר למתחילים מה זה גזירה והדבקה, אבל המבנה ההיררכי ברור מהרגע הראשון.

אבל, שירים יד מי שעמד פעם מול רשימת התיקיות והתלבט היכן לשים את הקובץ. האם המייל ששלח לי טוני צריך לשבת בתיקיית "סופראנו", בתיקיית "לטיפול, ואתה יודע למה אני מתכוון", או בתיקיית "פרטי, לא לפתוח"? האם צריך לשים את כל האפיונים בתיקיה אחת או לפי פרוייקט? אפשר להוריד את היד.

ואז באו התגיות (או התגים? הנה ההתחבטות של הקולגה ר.י.ה ). הרעיון פשוט – כל אובייקט יכול להשתייך לכמה מקומות. תיקיות וירטואליות. כולנו מכירים היום את התגיות האלו מכל חור ברשת. אני לא יכול לדמיין איך היה נראה Youtube או Delicious אלמלא התגיות. בהחלט שחרור מכבלי המציאות הפיזית. פריט וירטואלי יכול להתקיים במספר מקומות בו זמנית. לפי תורת הקוואנטים גם במציאות הפיזית זה אפשרי, אבל זה עמוק מדי בשבילי.

המשך