לקחתם את הסוכריה, הא? לפחד או לא?
אי אפשר היה לפספס את Take This Lollipop , סרטון החוויה המעולה שניסה להפחיד את כולנו בשבועות האחרונים, ולהעלות את שאלת הפרטיות והמחיר שאנחנו עשויים לשלם על אובדנה.
אז צריך לפחד או לא?
"קח תרמיל, קח אייפון, בוא איתי אל הצפון", או איך לשדרג את הטיול לחו"ל עם סמארטפון
עשר שנים עברו – אז יצאנו לחגוג את יום הנישואין המיוחד בפראג הרומנטית. עיר גותית שהצליחה להביא אפילו אותי להתרגש מהמחשבה על מה שפעם היה שם. וכמובן הפאר הארכיטקטוני שעומד שם מאות רבות של שנים.
כמובן שלקחתי איתי את המוח המשני, הפעם בצורה של אייפון. ולאלו ששואלים 'למה לא עם הנקסוס?' – אני מודה שסמכתי על אמינות האייפון יותר, למרות שאת האנדרואיד אפשר להתאים למצב הטיול באופן מרשים.
בלי לתכנן יותר מדי מראש, מצאתי שכל מה שאני צריך זה את האייפון וכרטיס אשראי. זהו. אני מפרט למטה כמה כלים שמשדרגים את הטיול בקלות, אבל לפני זה, נחזק רגע את המשמעות של זה:
בקרוב – כל מה שתצטרך לקחת לחו"ל זה סמארטפון.
@ממני
פעם היו שולחים אגרות ברכה.
אח"כ בא ה-email, והברכות היו קצת פחות מושקעות.
אח"כ הגיעו ה-e-cards, ברכות האנטרנט המוכנות.
ואז עברנו ל-SMS. בכל חג ובכל יומולדת – אימרה של 2-5 מילים נשלחת תוך שניה על גלי הסלולר.
הייתי בטוח שיותר קר מזה זה כבר לא יהיה.
הזמן לך ילד
השנה – 1998. אקדמיה לתקשורת חזותית בקלן, גרמניה. נתבקשתי לתכנן אפליקציית מסחר אלקטרוני למוצר מוזר ומעניין.בעזרת דמיוני הפרוע וחסר המעצורים (גרררר….) תכננתי מערכת בה כל אחד יכול להזמין הרכב גנטי של הילד האידיאלי בעיניו.כעבור 6 שנים: הזמן לך ילד.
1. בחר לך אתר מתוך מגוון קיים
2. הגדר את המאפיינים הדרושים
3. תקתק כרטיס אשראי
4. תרומת זרע קפואה נשלחת אליך
2. הגדר את המאפיינים הדרושים
3. תקתק כרטיס אשראי
4. תרומת זרע קפואה נשלחת אליך
אכן, אנחנו חיים כעשור לפני תקופת בלייד-ראנר, אבל הפרצופים שקיבלתי ב-98 כשהגשתי את הקונספט מבטאים את איך שאני הרגשתי כאשר פגשתי בזוג שהזמינו ילד מבנק הזרע בקליפורניה.
התהליך פשוט יותר מאשר לקנות באי-ביי. אתה יכול לרכוש לך ילד מבלי להרים טלפון! הנה כמה טעימות מהחוויה:
המשך
מותה של האנונימיות?
אם בצד הקיצוני האחד נמצאת Second Life, המאלצת אותך להמציא לך שם לצורך הזהות החדשה, אז בצד השני נוכל למצוא את Facebook, שבכלל לא מזכיר כינויים או זהויות: אתה מי שאתה, וזהו.
באמצע, בין שני הקצוות האלו, נמצא כל עולם תוכן הגולשים עוד לפני שהוכתר להיות web 2.0. כל הזהויות המזדמנות, כמו פורומים וצ'אטים, ובראשם – הטוקבקים (אגב – ביטוי ישראלי נטו?).
שני דברים קרו היום בארץ הקודש שמעלים שאלה על עתידה של האנונימיות בעולם הטוקבקים:
מישהו אמר "התקשורת שמאלנית"?
אני לא אדם דתי. ממש לא. אפילו יש לי סלידה מהיבטים מסוימים ביהדות.
אבל עדיין הפתיע וצרם לי לגלות שבאף אחד מהפורטלים הגדולים – אני לא מוצא בעמוד הבית שעת תחילת הצום.
בכלל, נדיר למצוא היום כתבות העוסקות באמת במוטיבים של היום המיוחד הזה. ולא רק בהקשר הדתי, אלא בהקשר הקהילתי-אנושי. לכולנו יש על מה לעשות חשבון נפש פעם בשנה.
יתרה מכך – כולם עוסקים בתרבות הנלווית של החג. בתרבות הסופר-חילונית שכפו עליה יום מוזר. אלו כותבים על הבידור באינטרנט ליום ללא כבלים, אלו נותנים טיפים לאכילה בסתר, אלו על רכיבה על אופניים…
המסורת הפכה להיות עד כדי כך שולית?
נו. כפרה.
אני מקווה לפחות לגלות שתהיה התחשבות ותמונות האוכל יוסרו מהעמודים הראשיים הערב…
