פעם היו שולחים אגרות ברכה.
אח"כ בא ה-email, והברכות היו קצת פחות מושקעות.
אח"כ הגיעו ה-e-cards, ברכות האנטרנט המוכנות.
ואז עברנו ל-SMS. בכל חג ובכל יומולדת – אימרה של 2-5 מילים נשלחת תוך שניה על גלי הסלולר.
הייתי בטוח שיותר קר מזה זה כבר לא יהיה.
השנה – 1998. אקדמיה לתקשורת חזותית בקלן, גרמניה. נתבקשתי לתכנן אפליקציית מסחר אלקטרוני למוצר מוזר ומעניין.אכן, אנחנו חיים כעשור לפני תקופת בלייד-ראנר, אבל הפרצופים שקיבלתי ב-98 כשהגשתי את הקונספט מבטאים את איך שאני הרגשתי כאשר פגשתי בזוג שהזמינו ילד מבנק הזרע בקליפורניה.
התהליך פשוט יותר מאשר לקנות באי-ביי. אתה יכול לרכוש לך ילד מבלי להרים טלפון! הנה כמה טעימות מהחוויה:
המשך
אם בצד הקיצוני האחד נמצאת Second Life, המאלצת אותך להמציא לך שם לצורך הזהות החדשה, אז בצד השני נוכל למצוא את Facebook, שבכלל לא מזכיר כינויים או זהויות: אתה מי שאתה, וזהו.
באמצע, בין שני הקצוות האלו, נמצא כל עולם תוכן הגולשים עוד לפני שהוכתר להיות web 2.0. כל הזהויות המזדמנות, כמו פורומים וצ'אטים, ובראשם – הטוקבקים (אגב – ביטוי ישראלי נטו?).
שני דברים קרו היום בארץ הקודש שמעלים שאלה על עתידה של האנונימיות בעולם הטוקבקים:
אני לא אדם דתי. ממש לא. אפילו יש לי סלידה מהיבטים מסוימים ביהדות.
אבל עדיין הפתיע וצרם לי לגלות שבאף אחד מהפורטלים הגדולים – אני לא מוצא בעמוד הבית שעת תחילת הצום.
בכלל, נדיר למצוא היום כתבות העוסקות באמת במוטיבים של היום המיוחד הזה. ולא רק בהקשר הדתי, אלא בהקשר הקהילתי-אנושי. לכולנו יש על מה לעשות חשבון נפש פעם בשנה.
יתרה מכך – כולם עוסקים בתרבות הנלווית של החג. בתרבות הסופר-חילונית שכפו עליה יום מוזר. אלו כותבים על הבידור באינטרנט ליום ללא כבלים, אלו נותנים טיפים לאכילה בסתר, אלו על רכיבה על אופניים…
המסורת הפכה להיות עד כדי כך שולית?
נו. כפרה.
אני מקווה לפחות לגלות שתהיה התחשבות ותמונות האוכל יוסרו מהעמודים הראשיים הערב…
