פייסבוק נותנים היום במה מכובדת לתמונות. הן מופיעות בגדול על הפיד, נפתחות במהירות על גבי אותו עמוד, נקיות כמעט מרעשים סביבתיים, ואפשר לדפדף בהן בקלות. תמונות צוברות המון אינטראקציה בזכות הבולטות שלהן, בזכות היכולת שלנו לעבד אותן במהירות בעומס המידע, ובזכות הקלות בה הן מעוררות זכרונות ורגשות.
אפשר לראות שימוש בתמונות כדי לתפוס את העין בפוסטים של פלאפון למשל.
כדי לנצל את הכוח שטמון בשיתוף התמונות, הנה כמה קוים מנחים:
אי אפשר היה לפספס את Take This Lollipop , סרטון החוויה המעולה שניסה להפחיד את כולנו בשבועות האחרונים, ולהעלות את שאלת הפרטיות והמחיר שאנחנו עשויים לשלם על אובדנה.
אז צריך לפחד או לא?
ב-16 ביוני 2011, סטודנט אוקראיני בן 19 בשם אנדריי מוסקין, מצא את עצמו חסום מחוץ לפייסבוק. ההודעה הקצרה והאוטומטית שקיבל במייל אמרה משהו על חשד לפעילות לא הולמת. נסיונות פנייה רשמיים לתמיכה לא הועילו. גם לא האייומים ששלח בהמשך.
כחודשיים לאחר מכן, סוף הקיץ של אותה שנה – זה קרה. מוסקין, האקר חובב, יחד עם שני חברים מהפקולטה, זיהו פרצת אבטחה במערכת ה-Social Video החדשה שהשיקה פייסבוק למערכות טלויזיה. הדרך משם אל תולעת המתרבה בין אלפי השרתים של המפלצת הכחולה היתה קצרה.
עונת הכנסים השנייה בעיצומה. הראשונה באה באביב, ובסתיו הם שוב פורחים. כמו כל אירוע שכולל קהל היום – לרשתות החברתיות יש חלק אדיר בהמשכיות של חוויית הכנס (כן, שוב באותו נושא), ובעיקר בתהליכי השיווק של הכנס.לפייסבוק יש את ה-Directory, שהוא אינדקס הישויות: משתמשים (שאישרו), הדפים, האפליקציות והקבוצות מסודרים לפי א"ב.
עברתי שם על הדפים כדי לראות מה הולך. קודם כל – הנה מצעד 10 הגדולים הרשמי (הנתונים המוצגים כאן אינם מדוייקים, מסתבר)
אגב – זה אני אידיוט או שבאמת אין רשימה כזו מוכנה בפייסבוק?.
ועכשיו לכמה אנקדוטות:
המשך
הנושא החם של השבוע הוא ללא ספק Privacy on Facebook, בעקבות שינויים נוספים שנעשו לאחרונה בפייסבוק, פרצה שחשפה פרטי משתמשים, מובילי דיעה שמצהירים שינטשו את פייסבוק, והתבטאות ישנה של צוקרברג.
הקהל הרחב לא מודע לדיון ו/או לשינויים. הם רק נתקלים בכל מיני הצקות בפייסבוק ומנסים לדלג עליהם הכי מהר שאפשר.
בתעשייה – הדיעות מאד חלוקות. מה עמדתך בנושא? (חומר רקע בהמשך לסקר)
Loading ...הנה קצת חומר רקע:
וכמובן, תגובות פתוחות – הכי טוב.
יחיאל ושולה, זוג צעיר וחמוד שהתחתנו לפני כשבוע, עוברים בקרוב לדירה חדשה שמצאו בחולון. רק אתמול הם חזרו מירח הדבש באיטליה, שהסתיים מוקדם מהמתוכנן בגלל ששולה שברה את הרגל.
שולה יושבת עכשיו בבית, מגובסת עד הצלוליטיס, ומעבירה את זמנה בחיפוש רהיטים לדירה החדשה באינטרנט. בכניסה לאתר של איקאה מופיעה מודעת פרסומת: "האיטלקית שלך חלשה? איטלקית למתחילים במרכז לשפות בת-ים". מדליק – שולה לוחצת ונרשמת.
אחרי ששולה מיצתה את הקטלוג של איקאה, היא עוברת לראות באינטרנט את הפרק האחרון של סרוגים, אותו פספסה בגלל ירח הדבש המקוצר. בצמוד לנגן הוידאו מופיעה מודעה "משכנתא לזוגות צעירים לא ריבית וללא ערבים". בדיוק הבוקר יחיאל אמר לה שצריך להתחיל לבדוק את הנושא. שולה מחליטה לעבור לפורום משכנתא, שם הבאנר בראש העמוד אומר: "רהיטים בזול זה לא רק איקאה – בואי אלינו וקבלי גם איכות".
הסיפור הזה אמנם בדוי, אך לא מופרך.
לכל אלו מכם שמשתמשים בפייסבוק בממשק בעברית – הנה הוכחה שאתם לא באמת קוראים את האזהרות שפייסבוק מציג לכם (כאילו שמישהו היה צריך את ההוכחה הזו).
כשבוצע תהליך הגיור של ממשקי פייסבוק, הקפידו להפוך כיוונים פה ושם, אבל לא הכל עבר בשלום.
שימו לב לדיאלוג הבא, איך הוא נראה בעברית ואיך באנגלית. משהו מוזר?
oAuth (אוֹ-אוֹת') היא מילה מביכה לביטוי בשיחת סלון, אבל היא מתארת מתודולוגיה שכמעט כולנו כבר נתקלנו בה – אותנטיקציה ע"י API, או במילים אחרות – הזדהות ע"י צד שלישי.
זה התחיל עם OpenID לפני כ-3 שנים, והיה מופשט ומסובך מדי להסברה לקהל הרחב. אבל היום כבר פזורים ברשת כפתורי "התחבר באמצעות חשבון הפייסבוק/יאהו/טוויטר/גוגל שלך", וזה כבר יותר פשוט ויותר נעים. במקם ליצור עוד חשבון ברשת – נשתמש בחשבון קיים כדי "להירשם" לאתר.
המימוש אל השיטה אינו פשוט, והיא עדיין צעירה מכדי להיחשב מאד בטוחה. מוקדם יותר השנה נתגלתה פרצה שגרמה לטוויטר וליאהו לסגור את האותנטיקציה עד לסגירת הפרצה, ומדובר בתהליך מורכב מול כל האתרים שאיפשרו את האותנטיקציה מולם, ופתאום נשארו מושבתים.
אני אופטימי מטבעי, ומתייחס ל-oAuth כטכנולוגיה בטוחה מספיק כדי שלא תדאיג אותי. אבל משהו אחד כן מטריד אותי, והוא האפשרות הקלה כל כך להתחזות ולגנוב את החשבונות שלנו. המשך
Digsby מוכר כבר שנים כסוג של מסנג'ר מרובה פרוטוקולים, כלומר – יודע לתקשר מול כל ה-IM המוכרים (MSN-Live, ICQ, Gtalk, AIM, Yahoo…). הוא לא היחיד שעשה את זה – כבר התקנתי בעבר גם את Trillion ו-Miranda, וכולם עבדו באופן די סביר. יותר מאוחר התחילו להשתלב גם כלים לבדיקת דואר ולתקשורת ברשתות חברתיות. בגרסאות האחרונות של דיגסבי אני חייב להגיד: טו-אווווב!
למי שרוצה את הגרסה המהירה: הנה. אני יכול להבטיח שחוץ מהאנימציות הממשק נראה ממש כמו בסרטון (שימו לב לפרטים).
מדי פעם מעיר לי לקוח כזה או אחר על הצורך בעקביות לאורך האתר: "אנחנו לא יכולים לשים שם תפריט נפתח למטה וכאן תפריט נפתח הצידה", או, בהרמת הזרת: "זה לא מדבר באותה שפה". הטענה היא שאם הגדרנו שפת ממשק מסויימת ("לינק הוא תמיד אדום עם קו תחתי") – המשתמש לומד את השפה ומבין איך לתפעל את האתר בקלות.
אני מעריך הקפדה על פרטים, אבל ראבק, תירגעו. עקביות בעיצוב ממשק היא ערך טוב, אבל לא העליון ביותר. יש ערכים אחרים שחשובים לא פחות במצבים מסויימים. חשוב יותר שהמשתמש יבין את הממשק, ידע מה הוא אמור לעשות וידע לחזות מה יקרה בכל פעולה שיעשה – וזה לא תמיד דורש אחידות בממשק. לפעמים האחידות אפילו פוגעת. אני אדגים:
