designer.co.il - אייל שחר מול המכונה

oAuth (אוֹ-אוֹת') היא מילה מביכה לביטוי בשיחת סלון, אבל היא מתארת מתודולוגיה שכמעט כולנו כבר נתקלנו בה – אותנטיקציה ע"י API, או במילים אחרות – הזדהות ע"י צד שלישי.

זה התחיל עם OpenID לפני כ-3 שנים, והיה מופשט ומסובך מדי להסברה לקהל הרחב. אבל היום כבר פזורים ברשת כפתורי "התחבר באמצעות חשבון הפייסבוק/יאהו/טוויטר/גוגל שלך", וזה כבר יותר פשוט ויותר נעים. במקם ליצור עוד חשבון ברשת – נשתמש בחשבון קיים כדי "להירשם" לאתר.

המימוש אל השיטה אינו פשוט, והיא עדיין צעירה מכדי להיחשב מאד בטוחה. מוקדם יותר השנה נתגלתה פרצה שגרמה לטוויטר וליאהו לסגור את האותנטיקציה עד לסגירת הפרצה, ומדובר בתהליך מורכב מול כל האתרים שאיפשרו את האותנטיקציה מולם, ופתאום נשארו מושבתים.

אני אופטימי מטבעי, ומתייחס ל-oAuth כטכנולוגיה בטוחה מספיק כדי שלא תדאיג אותי. אבל משהו אחד כן מטריד אותי, והוא האפשרות הקלה כל כך להתחזות ולגנוב את החשבונות שלנו. המשך

אמרתי שיש לי בבטן הרבה על טוויטר, ויש לי בלוג מחודש, אז אני פורק.

כמו רוב האנשים – גם אני לא יודע מה זה בדיוק הדבר שגרם לטוויטר להצליח כל כך. באופן טריוויאלי אני מניח שזה קשור לפשטות של הממשק, לאופי הנובע מהפוסטים הקצרצרים, ומהבאז של הסלבריקים.

אחת התפיסות המוטעות של אלו שלא משתמשים בטוויטר הוא שהם משווים את זה למייל או SMS, כלומר תקשורת יחיד ליחיד. טוויטר היו רוצים שאגיד שזה כלי לתקשורת יחיד עם רבים, אבל אני מעדיף לדייק ולומר יחיד אל רבים.

רובנו – משתמשי טוויטר – אקסהיביציוניסטים שחושבים שמה שיש לנו להגיד הוא היציאה הכי טובה של הרגע. כולנו רוצים להגיד – לא כולנו רוצים לשמוע. אבל גם כשאנחנו כן במצברוח של לשמוע, להגיב, וליצור דיון – טוויטר כל כך גרועים בזה. למה אני טוען שאתר טוויטר לא מעודד שיחה? הנה כמה טיעונים, בהשוואה לפייסבוק שעושים עבודה מצויינת בנושא.

המשך

לפעמים אני חושב ש-twitter הוא ניסוי מעבדה ואני מחפש את המצלמות מעליי. אני מדמיין את מייסדי טוויטר יושבים שם למעלה במרכז הבקרה ולא מאמינים למה שהם רואים. למרות שאני טוויטריסט מתמיד, יש לי המון בבטן עליהם והטענה הראשונה היא מגבלת 140 התווים.

דווקא את הרעיון אני מעריך; זה באמת יוצר משהו יותר מעניין וזורם, אבל צורת האכיפה של המגבלה אבסורדית לחלוטין. עצם העובדה שבלוג חדשות אינטרנט ישראלי בחר את השם 140 כתיאור ההוליסטי לקיומו, קדוש יותר מ-42 האגדי – מראה לנו כמה אנחנו כלואים בתוך האכיפה המטופשת הזו:

המשך

Digsby מוכר כבר שנים כסוג של מסנג'ר מרובה פרוטוקולים, כלומר – יודע לתקשר מול כל ה-IM המוכרים (MSN-Live, ICQ, Gtalk, AIM, Yahoo…). הוא לא היחיד שעשה את זה – כבר התקנתי בעבר גם את Trillion ו-Miranda, וכולם עבדו באופן די סביר. יותר מאוחר התחילו להשתלב גם כלים לבדיקת דואר ולתקשורת ברשתות חברתיות. בגרסאות האחרונות של דיגסבי אני חייב להגיד: טו-אווווב!

למי שרוצה את הגרסה המהירה: הנה. אני יכול להבטיח שחוץ מהאנימציות הממשק נראה ממש כמו בסרטון (שימו לב לפרטים).

המשך

נשברתי. אני מדבר על טוויטר. קוראים לי איל ואני טוויטריסט (עכשיו אתם: …)

העמוד האישי של כל משתמש בטוויטר נמצא מאז ומתמיד תחת הכתובת twitter.com/home. מגיעים לשם אוטומטית כשנכנסים לטוויטר. אין צורך להקליד את זה.

טוויטר לקחו החלטה שרירותית פשוטה ושינו את ה-URL ל-twitter.com/timeline/home. לכאורה לא החלטה מהותית, כי אין אפילו מה לשתף את זה (הרי לכל אחד יש תוכן אחר בעמוד הזה). מה שהם עשו בפועל – הם הורידו את כמות הפעילות בטוויטר במו ידיהם:

ברחבי הרשת מפוזרים קישורי "שתף בטוויטר" המתבססים על הכתובת הזו. זהו. כולם מתים. לא עובדים. יותר מזה – גם פעולות כמו reply מעמודי פרופיל ועמודי טוויט בתוך טוויטר עצמו – לא עובדים!

כלל חשוב בפיתוח של כל אפליקציה או אתר – נסה לשמור על כתובות שיקחו אותך לנצח. או בצעדים יותר פרקטיים – נסה לתכנן מראש את הישויות שיתקיימו באתר ובנה כתובות מתאימות. אפילו כתובות הפרופילים בנוסח twitter.com/eyalshahar הם טעות, כי יום אחד זה ימנע מהם אפשרות להשתמש במבנה הזה בשביל עמוד פנימי שלהם. היה נכון יותר twitter.com/user/eyalshahar
ואם כבר נאלצים לשנות – יש דרכים לגרום לקישורים הישנים לעבוד במקביל לחדשים.