designer.co.il - אייל שחר מול המכונה

WorkFlowy הוא לא מוצר חדש. כתבו עליו כבר לפני שנה, אבל איכשהו חמק מעיני, עד שאיזה יורגנסון זרק את שמו בתגובה לשאלה בפייסבוק.

נדלקתי.

למה זה כל כך קסום?

בהרצאת החזון של Asana, מוצר מעניין בפני עצמו מאותה קטגוריה, הם תיארו את הסיבה לכשלון של כל שירותי ניהול המשימות. המערכות מורכבות ואיטיות, אז אנחנו חוזזרים לאלטרנטיבה – Post it צהוב קטן מודבק על קצה המסך.

WorkFlowy הוא הדבר הכי דומה למסמך פשוט עם רשימת משימות. בלי ממשק כמעט. אחרי שמשחקים קצת, ועם קיצורי מקלדת אינטואיטיביים – לומדים איך לשכלל את הרשימה.

המשך

נתקלתי היום בשיתוף בפייסבוק במאמר שנגע לי בבטן קצת:
A Brief Rant On The Future Of Interaction Design

המאמר מתייחס לחזון העתיד הפופולרי, שמתבטא בסרטון הפרסומת הויראלי של מיקרוסופט. סרטון המתאר את חזון העתיד של הסביבה הפרוטוקטיבית/עסקית, שם הכל מתופעל ע"י האצבע – מסכי מגע ומחוות ציור באוויר.

לברט ויקטור, יש כנראה את כרטיס הביקור הכי שוה, בעולם שלי:
Human Interface Inventor אצל Apple. לשעבר.
במאמר, ברט מנתח את ההתנהגות היומיומית של הידים שלנו, כמה היא שונה בתפעול 'תמונה מתחת לזכוכית',  וטוען שהעתיד לא נמצא בקצה האצבע, אלא בידיים. ולידיים יש הרבה יותר להציע. החזון המוצע הוא לא חזון, הוא רק הרחבה של המציאות מתוך נקודת מבט טכנולוגית, ולא זו של המשתמש.

אם אני אצטט את כל מה שמעניין שם זה יהיה בערך לתרגם את המאמר, אז פשוט לכו לקרוא. אפילו אם לא תחזרו לכאן. המאמר מוסבר יפה ומוחשי.

המשך

במאי 2004, עם ההתלהבות מהיכולות החדשות של פלאש 6 לקלוט את המיקרופון והמצלמה של המשתמש, פיתחתי את המשחק PAH בלילה לבן אחד. הרעיון של המשחק פשוט – לאפשר משחק בלי ידיים. את המשחק אפשר לשחק גם ממרחק 3 מטר מהמחשב, ע"י צעקות בלבד. האתגר היה לקחת נתון לינארי אחד (עוצמת הקול הנקלטת במיקרופון) ולתרגם אותו לשתי פעולות – ניווט ויריה.

המשך

המון מהדיאלוגים שלנו מול אפליקציות ברשת מסתיימים בשאלה בוליאנית:
- האם אתה בטוח? (כן/לא)
- להעביר או להעתיק?
- האם להודיע לנמענים על השינוי?

בד"כ זה מופיע כפעולת ברירת מחדל, וכפתורי "אישור" ו-"ביטול". אבל לפעמים אנחנו מנסים להיות ברורים יותר, ובמקום "אישור" כותבים את משמעות הפעולה. למשל "שלח", "מחק", "העתק"', "שתף".

אבל מה קורה כשהפעולה אותה הטופס אמור לבצע היא "ביטול"?

(מתוך תהליך ביטול מנוי של WIRED. ממש חיפשתי את כפתור ה-OK)

זה כבר הפוסט השלישי שלי בנושא ביטולים. זה כנראה מטרד לא מבוטל.

במסגרת ההרצאה אתמול ב-XUI Live הסברתי על QR Codes (חלק 3 בהרצאה). רובנו לא מכירים את המושג הזה בכלל, אלא אם יש לנו טלפון מבוסס אנדרואיד. אז מדובר בברקוד דו מימדי, כמו זה שמוצג כאן. סורקים אותו באמצעות מצלמת הטלפון, ובעזרת אפליקציה מתאימה קוראים את תוכן הברקוד ומפעילים אותו לפי הצורך.

המשך

כולנו נתקלנו בזה – ממשק כל כך גרוע שמביא לבזבוז סלוטייפ. זה התחיל בממשק נקי אך לא ברור בעליל. עם הזמן החליט השומר בצד החליט שנמאס לו מעוד שאלה ועוד שאלה, והוסיף "עזרה".
התוצאה לפניכם. כל טלאי מפחית מהבהירות של הממשק.

המשך

כבר שנים אני משתמש ב-Microsoft Multimedia Keyboard, והכפתור הכי שחוק אצלי בשורת הכפתורים למעלה הוא ה-Mute. אני מקבל שיחת טלפון – משתיק. אני עובר לראות טלויזיה – משתיק. אני מנסה לעבוד – משתיק. אבל לצערי זוהי רק השתקה של הצלילים.

בסביבת העבודה שלנו, אנחנו מוקפים בהסחות והפרעות שאינן דחופות, אבל מתנהגות כאילו הן כן. גם כשאני באמצע ישיבה עם מישהו – כשהאאוטלוק מודיע לי על הודעה שנכנסה – זה תמיד גורר התייחסות. וכשחבר שלי התיישב ליד המחשב – המסנג'ר מודיע בקול ותרועה, כאילו אנחנו בתחילת שנות ה-90: "חבר שלך התחבר לאינטרנט! נצל את הרגע!". האנטי-וירוס גם הוא לא רוצה להישאר בצד, והוא מדווח לי שעדכן גרסה. שמחת זקנתי. ו-Windows מדווח שיש לו עדכונים להתקין, אם לא אכפת לי…

עכשיו לך תנסה לכתוב מסמך אפיון עם כל ההסחות האלו. והרי כולנו יודעים שמספיק שהסחה אחת תמשוך אותנו – ואנחנו עשויים למצוא את עצמנו בהתרחקות אינסופית מהמשימה החשובה באמת.

המשך

לכל אלו מכם שמשתמשים בפייסבוק בממשק בעברית – הנה הוכחה שאתם לא באמת קוראים את האזהרות שפייסבוק מציג לכם (כאילו שמישהו היה צריך את ההוכחה הזו).
כשבוצע תהליך הגיור של ממשקי פייסבוק, הקפידו להפוך כיוונים פה ושם, אבל לא הכל עבר בשלום.
שימו לב לדיאלוג הבא, איך הוא נראה בעברית ואיך באנגלית. משהו מוזר?

שוב אני בפרץ נוסטלגי רגשי. זוכרים את המודמים ששימשו אותנו לפני כמה שנים? אם כן, הצליל הזה בטח זכור לך:

בתוך המודם היה רכיב, סוג של רמקול לצורך העניין, שמטרתו היתה להשמיע את הצליל הנעים והרך הזה אל קו הטלפון, וגם אל אוזנינו העדינות. ייתכן שאני טועה, אבל נדמה לי שאפשר היה להשתיק את הצליל הזה לחלוטין, ולתת לנו חוויית התחברות אילמת. אך כל מי שמזהה את הצליל יודע גם לזמזם את המקצבים שבו, וידע גם אז להשתמש בצליל הזה לזיהוי התחברות שמהלכה תקין.

דוגמה דומה לאותו נושא קשור למכוניות ההיברידות או החשמליות. אתה יכול לעמוד מאחורי מכונית מונעת ולא לדעת שהיא עוד שניה בודקת עליך את חוזק הפגוש האחורי. אפילו בוחנים אפשרות של  הטמעת רעש מלאכותי מסיבות בטיחותיות.

המשך

אין לי הרבה מילים מעבר לזה. אני כורע על ברכיי ומשתחווה לדמיון שמתגשם. שוב ג'וני צ'אנג לי שהדהים עם מה שהוא עושה עם שלט Wii. והפעם – ניטור שרירים בצורה לא ישירה כדי לבצע פעולות כשהידיים תפוסות.

מביך אותי להגיד, אבל זה ממש מרגש אותי.

המשך

אמרתי שיש לי בבטן הרבה על טוויטר, ויש לי בלוג מחודש, אז אני פורק.

כמו רוב האנשים – גם אני לא יודע מה זה בדיוק הדבר שגרם לטוויטר להצליח כל כך. באופן טריוויאלי אני מניח שזה קשור לפשטות של הממשק, לאופי הנובע מהפוסטים הקצרצרים, ומהבאז של הסלבריקים.

אחת התפיסות המוטעות של אלו שלא משתמשים בטוויטר הוא שהם משווים את זה למייל או SMS, כלומר תקשורת יחיד ליחיד. טוויטר היו רוצים שאגיד שזה כלי לתקשורת יחיד עם רבים, אבל אני מעדיף לדייק ולומר יחיד אל רבים.

רובנו – משתמשי טוויטר – אקסהיביציוניסטים שחושבים שמה שיש לנו להגיד הוא היציאה הכי טובה של הרגע. כולנו רוצים להגיד – לא כולנו רוצים לשמוע. אבל גם כשאנחנו כן במצברוח של לשמוע, להגיב, וליצור דיון – טוויטר כל כך גרועים בזה. למה אני טוען שאתר טוויטר לא מעודד שיחה? הנה כמה טיעונים, בהשוואה לפייסבוק שעושים עבודה מצויינת בנושא.

המשך

אתר "זה וזה" (zvz.co.il) הוא שירות לוחות רכב, נדל"ן ויד שנייה שעלה לאוויר לאחרונה בשקט. בדומה למה שעשה AllJobs ללוחות הדרושים, זה-וזה אוסף את המודעות מהלוחות הגדולים בארץ ומרכז אותם במקום אחד, עם חיפוש אחד.
גילוי נאות – את גלובל-נטוורקס ובמיוחד את מנהלת המוצר אורית אורן אני מכיר באופן אישי וקרוב, כך שהעלייה של האתר מתחילה אצלי בנקודות טובות. אבל אני לא חושב שצריך את זה.
היתרון שבשירות אגרגטור שכזה הוא ברור ושקוף. המלחמות העסקיות והאתגרים הטכניים שעומדים מאחור – שניהם מתאימים לכמה כתבות בפני עצמם – לא צריכים לעניין אותי, המשתמש, במקרה הזה. אז הנה עוד כמה נקודות טובות.

ועכשיו לממשק ולעיצוב

המהדורה האחרונה של Wired התרכזה בסיפור של Craig's list, אתר הלוחות הסוחף ביותר (יש גם תל אביב), ובעל ממשק המשתמש הגרוע ביותר שראיתם. כל מעצב… בעצם – כל משתמש יודע למצוא מקומות טריוויאלים לשיפור. גם הכתבה לא מצליחה להתמודד עם השאלה "למה זה כל כך גרוע ומיושן", או עם השאלה הקשה יותר "איך זה ייתכן? האם העיצוב והממשק לא משנים?".

המשך

לפעמים אני חושב ש-twitter הוא ניסוי מעבדה ואני מחפש את המצלמות מעליי. אני מדמיין את מייסדי טוויטר יושבים שם למעלה במרכז הבקרה ולא מאמינים למה שהם רואים. למרות שאני טוויטריסט מתמיד, יש לי המון בבטן עליהם והטענה הראשונה היא מגבלת 140 התווים.

דווקא את הרעיון אני מעריך; זה באמת יוצר משהו יותר מעניין וזורם, אבל צורת האכיפה של המגבלה אבסורדית לחלוטין. עצם העובדה שבלוג חדשות אינטרנט ישראלי בחר את השם 140 כתיאור ההוליסטי לקיומו, קדוש יותר מ-42 האגדי – מראה לנו כמה אנחנו כלואים בתוך האכיפה המטופשת הזו:

המשך

מעבדות גוגל השיקו את FastFlip, המאפשר לדפדף בין צילומי מסך של אתרי חדשות. משהו שמזכיר את המיקרופיש של העיתונות המודפסת.

הרעיון מאד מוזר, ואני לא מצליח להבין אותו. עולם האינטרנט מעביר היום מידע נקי. כתבה מיוצגת ע"י רשימה של מאפיינים (כותרת, תקציר, תאריך, תמונות…), ולא ע"י התצוגה הויזואלית שלה. קוראי RSS כמו Google Reader מגישים לנו את כל הכתבות באותו פורמט, אותם מיקומים של אובייקטים, אותם פונטים וצבעים. לעומת זאת, כשאני מעיין ב-FastFlip בין התוצאות אני ממש צריך לחפש את הכותרת בכל עמוד מחדש כדי לדעת בכלל על מה זה. נסו בעצמכם. ולא נדבר על זה שמוצג הממשק המלא של האתר וקישורים בגוף התוכן – אבל הם לא נגישים לי עד שלא אעבור לאתר המקור (הבחירה להציג את אתר המקור כתמונה נובעת מביצועים, לפי השם).

בגרסת הנייד – כל ההערות תקפות, ובנוסף – משקל התמונות כמעט תמיד גדולה ממשקל המידע הנקי. זה אומר צריכת רוחב פס גבוה יותר ואחסון גדול יותר. זה לא משנה כמו פעם, אבל יש לזה עדיין משמעות לא מבוטלת.

הווינג סייד ת'את – יש משהו נורא מעניין בממשק שהייתי שמח אם היו מאפשרים אותו ב-Google Reader. אני מדבר על הצפייה באייטם בודד בכל רגע, בלי הסחות מסביב. והייתי שמח לעבוד עם 4 מקשי המקלדת בדיוק באותו אופן (עם הגברה קלה של מהירות הגלילה האנכית).

אז מה זה? יש לי תחושה שזה ניסוי שהמעבדות מבצעות כמחקר לקראת הממשקים שיציגו את סריקות הספרים שיגיעו בקרוב.