designer.co.il - אייל שחר מול המכונה

כבר שנים אני משתמש ב-Microsoft Multimedia Keyboard, והכפתור הכי שחוק אצלי בשורת הכפתורים למעלה הוא ה-Mute. אני מקבל שיחת טלפון – משתיק. אני עובר לראות טלויזיה – משתיק. אני מנסה לעבוד – משתיק. אבל לצערי זוהי רק השתקה של הצלילים.

בסביבת העבודה שלנו, אנחנו מוקפים בהסחות והפרעות שאינן דחופות, אבל מתנהגות כאילו הן כן. גם כשאני באמצע ישיבה עם מישהו – כשהאאוטלוק מודיע לי על הודעה שנכנסה – זה תמיד גורר התייחסות. וכשחבר שלי התיישב ליד המחשב – המסנג'ר מודיע בקול ותרועה, כאילו אנחנו בתחילת שנות ה-90: "חבר שלך התחבר לאינטרנט! נצל את הרגע!". האנטי-וירוס גם הוא לא רוצה להישאר בצד, והוא מדווח לי שעדכן גרסה. שמחת זקנתי. ו-Windows מדווח שיש לו עדכונים להתקין, אם לא אכפת לי…

עכשיו לך תנסה לכתוב מסמך אפיון עם כל ההסחות האלו. והרי כולנו יודעים שמספיק שהסחה אחת תמשוך אותנו – ואנחנו עשויים למצוא את עצמנו בהתרחקות אינסופית מהמשימה החשובה באמת.

המשך

לכל אלו מכם שמשתמשים בפייסבוק בממשק בעברית – הנה הוכחה שאתם לא באמת קוראים את האזהרות שפייסבוק מציג לכם (כאילו שמישהו היה צריך את ההוכחה הזו).
כשבוצע תהליך הגיור של ממשקי פייסבוק, הקפידו להפוך כיוונים פה ושם, אבל לא הכל עבר בשלום.
שימו לב לדיאלוג הבא, איך הוא נראה בעברית ואיך באנגלית. משהו מוזר?

שוב אני בפרץ נוסטלגי רגשי. זוכרים את המודמים ששימשו אותנו לפני כמה שנים? אם כן, הצליל הזה בטח זכור לך:

בתוך המודם היה רכיב, סוג של רמקול לצורך העניין, שמטרתו היתה להשמיע את הצליל הנעים והרך הזה אל קו הטלפון, וגם אל אוזנינו העדינות. ייתכן שאני טועה, אבל נדמה לי שאפשר היה להשתיק את הצליל הזה לחלוטין, ולתת לנו חוויית התחברות אילמת. אך כל מי שמזהה את הצליל יודע גם לזמזם את המקצבים שבו, וידע גם אז להשתמש בצליל הזה לזיהוי התחברות שמהלכה תקין.

דוגמה דומה לאותו נושא קשור למכוניות ההיברידות או החשמליות. אתה יכול לעמוד מאחורי מכונית מונעת ולא לדעת שהיא עוד שניה בודקת עליך את חוזק הפגוש האחורי. אפילו בוחנים אפשרות של  הטמעת רעש מלאכותי מסיבות בטיחותיות.

המשך

אין לי הרבה מילים מעבר לזה. אני כורע על ברכיי ומשתחווה לדמיון שמתגשם. שוב ג'וני צ'אנג לי שהדהים עם מה שהוא עושה עם שלט Wii. והפעם – ניטור שרירים בצורה לא ישירה כדי לבצע פעולות כשהידיים תפוסות.

מביך אותי להגיד, אבל זה ממש מרגש אותי.

המשך

אמרתי שיש לי בבטן הרבה על טוויטר, ויש לי בלוג מחודש, אז אני פורק.

כמו רוב האנשים – גם אני לא יודע מה זה בדיוק הדבר שגרם לטוויטר להצליח כל כך. באופן טריוויאלי אני מניח שזה קשור לפשטות של הממשק, לאופי הנובע מהפוסטים הקצרצרים, ומהבאז של הסלבריקים.

אחת התפיסות המוטעות של אלו שלא משתמשים בטוויטר הוא שהם משווים את זה למייל או SMS, כלומר תקשורת יחיד ליחיד. טוויטר היו רוצים שאגיד שזה כלי לתקשורת יחיד עם רבים, אבל אני מעדיף לדייק ולומר יחיד אל רבים.

רובנו – משתמשי טוויטר – אקסהיביציוניסטים שחושבים שמה שיש לנו להגיד הוא היציאה הכי טובה של הרגע. כולנו רוצים להגיד – לא כולנו רוצים לשמוע. אבל גם כשאנחנו כן במצברוח של לשמוע, להגיב, וליצור דיון – טוויטר כל כך גרועים בזה. למה אני טוען שאתר טוויטר לא מעודד שיחה? הנה כמה טיעונים, בהשוואה לפייסבוק שעושים עבודה מצויינת בנושא.

המשך

אתר "זה וזה" (zvz.co.il) הוא שירות לוחות רכב, נדל"ן ויד שנייה שעלה לאוויר לאחרונה בשקט. בדומה למה שעשה AllJobs ללוחות הדרושים, זה-וזה אוסף את המודעות מהלוחות הגדולים בארץ ומרכז אותם במקום אחד, עם חיפוש אחד.
גילוי נאות – את גלובל-נטוורקס ובמיוחד את מנהלת המוצר אורית אורן אני מכיר באופן אישי וקרוב, כך שהעלייה של האתר מתחילה אצלי בנקודות טובות. אבל אני לא חושב שצריך את זה.
היתרון שבשירות אגרגטור שכזה הוא ברור ושקוף. המלחמות העסקיות והאתגרים הטכניים שעומדים מאחור – שניהם מתאימים לכמה כתבות בפני עצמם – לא צריכים לעניין אותי, המשתמש, במקרה הזה. אז הנה עוד כמה נקודות טובות.

ועכשיו לממשק ולעיצוב

המהדורה האחרונה של Wired התרכזה בסיפור של Craig's list, אתר הלוחות הסוחף ביותר (יש גם תל אביב), ובעל ממשק המשתמש הגרוע ביותר שראיתם. כל מעצב… בעצם – כל משתמש יודע למצוא מקומות טריוויאלים לשיפור. גם הכתבה לא מצליחה להתמודד עם השאלה "למה זה כל כך גרוע ומיושן", או עם השאלה הקשה יותר "איך זה ייתכן? האם העיצוב והממשק לא משנים?".

המשך

לפעמים אני חושב ש-twitter הוא ניסוי מעבדה ואני מחפש את המצלמות מעליי. אני מדמיין את מייסדי טוויטר יושבים שם למעלה במרכז הבקרה ולא מאמינים למה שהם רואים. למרות שאני טוויטריסט מתמיד, יש לי המון בבטן עליהם והטענה הראשונה היא מגבלת 140 התווים.

דווקא את הרעיון אני מעריך; זה באמת יוצר משהו יותר מעניין וזורם, אבל צורת האכיפה של המגבלה אבסורדית לחלוטין. עצם העובדה שבלוג חדשות אינטרנט ישראלי בחר את השם 140 כתיאור ההוליסטי לקיומו, קדוש יותר מ-42 האגדי – מראה לנו כמה אנחנו כלואים בתוך האכיפה המטופשת הזו:

המשך

מעבדות גוגל השיקו את FastFlip, המאפשר לדפדף בין צילומי מסך של אתרי חדשות. משהו שמזכיר את המיקרופיש של העיתונות המודפסת.

הרעיון מאד מוזר, ואני לא מצליח להבין אותו. עולם האינטרנט מעביר היום מידע נקי. כתבה מיוצגת ע"י רשימה של מאפיינים (כותרת, תקציר, תאריך, תמונות…), ולא ע"י התצוגה הויזואלית שלה. קוראי RSS כמו Google Reader מגישים לנו את כל הכתבות באותו פורמט, אותם מיקומים של אובייקטים, אותם פונטים וצבעים. לעומת זאת, כשאני מעיין ב-FastFlip בין התוצאות אני ממש צריך לחפש את הכותרת בכל עמוד מחדש כדי לדעת בכלל על מה זה. נסו בעצמכם. ולא נדבר על זה שמוצג הממשק המלא של האתר וקישורים בגוף התוכן – אבל הם לא נגישים לי עד שלא אעבור לאתר המקור (הבחירה להציג את אתר המקור כתמונה נובעת מביצועים, לפי השם).

בגרסת הנייד – כל ההערות תקפות, ובנוסף – משקל התמונות כמעט תמיד גדולה ממשקל המידע הנקי. זה אומר צריכת רוחב פס גבוה יותר ואחסון גדול יותר. זה לא משנה כמו פעם, אבל יש לזה עדיין משמעות לא מבוטלת.

הווינג סייד ת'את – יש משהו נורא מעניין בממשק שהייתי שמח אם היו מאפשרים אותו ב-Google Reader. אני מדבר על הצפייה באייטם בודד בכל רגע, בלי הסחות מסביב. והייתי שמח לעבוד עם 4 מקשי המקלדת בדיוק באותו אופן (עם הגברה קלה של מהירות הגלילה האנכית).

אז מה זה? יש לי תחושה שזה ניסוי שהמעבדות מבצעות כמחקר לקראת הממשקים שיציגו את סריקות הספרים שיגיעו בקרוב.

מדי פעם מעיר לי לקוח כזה או אחר על הצורך בעקביות לאורך האתר: "אנחנו לא יכולים לשים שם תפריט נפתח למטה וכאן תפריט נפתח הצידה", או, בהרמת הזרת: "זה לא מדבר באותה שפה". הטענה היא שאם הגדרנו שפת ממשק מסויימת ("לינק הוא תמיד אדום עם קו תחתי") – המשתמש לומד את השפה ומבין איך לתפעל את האתר בקלות.

אני מעריך הקפדה על פרטים, אבל ראבק, תירגעו. עקביות בעיצוב ממשק היא ערך טוב, אבל לא העליון ביותר. יש ערכים אחרים שחשובים לא פחות במצבים מסויימים. חשוב יותר שהמשתמש יבין את הממשק, ידע מה הוא אמור לעשות וידע לחזות מה יקרה בכל פעולה שיעשה – וזה לא תמיד דורש אחידות בממשק. לפעמים האחידות אפילו פוגעת. אני אדגים:

המשך

הנה טריק חדש. במקום לשבור את הראש על בחירת אייקונים המייצגים את הפעולה אליה הם הוצמדו, אפשר פשוט לבחור אייקונים באקראי!

נשמע טוב מדי? זה מה שעשו ב-Wareseeker.

מה קשור האייקון של ShareThis ללינקים שבורים?
מה לספאם ולטלפון סלולרי?
איך כתיבת ביקורת קשורה לאימייל?

כל מה שחסר עכשיו זה איזה כלי וובשתיימי כזה שמציע אייקון אקראי בלחיצת כפתור, וסגרנו עניין.

ועם כמה שזה משעשע, אני חייב להודות שלדעתי לרוב המשתמשים זה לא הפריע ולו לרגע…

הקשחת האבטחה במערכות מידע מסרבלת לנו את החיים. זה ידוע ומוסכם. וכשמדובר במערכת ניהול חשבון הבנק שלנו, הבנק לא חס ומבקש להזדהות ע"י מספר שדות שמבחינתנו הם לפעמים כולם סיסמאות.
וסיסמאות של בנק הרי רחוקות מלהרשות סיסמה בנוסח "123456".

ואנחנו? רגועים ובטוחים. הרי לא נרצה להזדהות מול חסכונות חיינו עם openID או עם חשבון הפייסבוק. כל הכבוד לבנק. דואג לנו.

טעות! הבנק לא שומר עליך – הוא שומר עליו.

המשך

יש באאוטלוק תכונה שלא רבים משתמשים בה, והיא הצילה אותי לא פעם – דחיית שליחה של מיילים. זה אומר שלחיצה על send לא שולחת מייד, אלא כל כמה דקות.

"אבל כולם רוצים מהר. למה שתרצה לעכב?" – שכחת לכתב מישהו? לא צירפת את הקובץ? גילית הודעה נוספת ב-inbox שמייתרת את כל השליחה? לסבתא שלך ולחברה שלך יש מייל דומה וה-autocomplete בגד בך? יש לך הזדמנות לחזור בזמן ולערוך את ההודעה שוב.

חיפשתי לראות אם יש ב-gmail איזה כלי שיממש את אותו דבר. גיליתי שאני לא היחיד שמחפש. ותוך כדי שאני ושאר המחפשים ממלמלים תשבוחות לאאוטלוק ולחוכמה של ביל-הייתי-ביי-גייטס, פתאום עלתה לי המחשבה…

זה פיצ'ר שנולד בטעות!
אני לא בטוח שאפילו במיקרוסופט מבינים שזו ההתנהגות שהם יצרו. לדעתי כל הרעיון הוא הגדרות התנהגות עם תקשורת לא רציפה. החשד שלי שזה נגרר מתקופת המודמים שמיקרוסופט לא שוכחת אבל זה עשוי גם לעזור במקרים בהם צריך לחסוך (תקשורת יקרה, זמן סוללה…).

(הבהרה: גם אם שמעת על קיצורי המקלדת – תישאר. יש קוסם בסוף)

אני חובב שימוש במקלדת. כנראה 102 מקשים יכולים להביא לעבודה מהירה יותר מעכבר, אם אתה מקדיש לזה קצת RAM במוח. אני משתמש ב-Google Apps, שזה כמעט Gmail לכל דבר. איכשהו, למרות שבמייל מבקרים הכי הרבה – לא נתפסתי לעניין המקלדת שם. אני יודע שהם קיימים, עברתי על הרשימה כבר כמה פעמים בעבר, אבל שם זה נגמר.

המשך

ראבק. הבנאדם הולך, בוחר את הטלפון הכי שווה שמצא, ועדיין מתעצבן עליו בלי סוף.

הסוללה נגמרת תוך יום.
המכשיר קופא מדי פעם ולפעמים חוטף איזה משהו קיצוני מהקרינה של עצמו – ודורש ריסטרט.
כדי לבצע פעולה פשוטה של כתיבת הודעה או הפעלת שעון מעורר – צריך לשחק סיימון עם המכשיר.
בגודל שלו, יחד עם צרור מפתחות קטן בכיס, זה מוציא אותך מסימטריה.
והמחיר… או העצבות שבאובדן… הו הו הו…

פתאום עולה לי החשק לקנות אחד מהטלפונים הפושטים האלה של נוקיה שאפשר לקנות ב-300 שקל, בקרוב בסופר הקרוב לביתך.
כזה עם כמה כפתורים בודדים, אבל איכשהו נראה שקראים את המחשבות שלך, ואתה מתפעל כמעט הכל עם 2.
כזה שאתה לומד בלי שום חוברת. ויש בו באמת כל מה שצריך. וגוגל לא ביניהם.
80 גרם שאתה יכול לקחת למילואים בלי מטען.
כזה שאפשר לאבד, או להחליף סתם כי מתחשק מדי פעם.

כזה:

שוב אני עומד מול ומראה ובודק אם הזדקנתי